בגיל 55: הסבתא שהחליטה להיות מקעקעת

בברה"מ נמנע ממנה ללמוד ציור בגלל יהדותה, בארץ היא נאלצה לקחת כל עבודה על מנת להתפרנס • רק לאחרונה אינה מצאה פתרון שמשלב ציור ופרנסה, ובין קעקוע לקעקוע היא גם מוצאת זמן לטפל בנכדתה ולקעקע את עצמה

צילום: פרטי // הקעקועים של סבתא. אינה זולטרובסקי

אישה אחת, שכל חייה רצתה להיות מאיירת ספרים, החליטה בגיל 55 לעשות הסבה מקצועית, לנצל את כישרון הציור שלה ולהיות מקעקעת מקצועית.

שלא תחשבו שזה בא לה לאינה זולטרובסקי בקלות. היה זה החתן שלה בועז, שהציע לה להיות מקעקעת, בזכות כישרון הציור שלה וידה היציבה. גם ויקטור, בעלה ב-36 השנים האחרונות, הפתיע כשהציג בפניה קעקועים אמנותיים שמצא באינטרנט.

ורק אינה היתה בטוחה שכולם השתגעו. "מה לי ולקעקועים?", היא תהתה. "כמי שגדלה בברה"מ לשעבר, היו לי סטיגמות על קעקועים. ידוע אצלנו שרק לאסירים יש קעקועים, גם לא יכולתי שלא לחשוב על המספרים שקעקעו הנאצים על זרועות יהודים בשואה וגם ידוע שהיהדות אוסרת על קעקועים. חשבתי לעצמי" 'מזל שסבתא שלי לא בחיים כדי לראות את זה'... אבל נו, בסוף נפל לי האסימון", אומרת אינה זולטרובסקי בצברית עם מבטא רוסי.

כיום היא בעלת עסק לקעקועים בשם "Mom Says More Tattoos",אותו היא מפעילה מביתה בישוב בת חפר. המעבר לבת חפר, שם היא מתגוררת בצמוד לבתה ומשפחתה, היווה את הטריגר למהפך המקצועי בחייה של אינה.

אינה מקעקעת על עצמה

אבל סיפורנו מתחיל הרבה קודם, עם המהפך המהותי הראשון בחייה, כשעלתה לישראל בשנת 1991.

אינה, בעלה ויקטור ובתם טלי בת השש וחצי, עזבו את מוסקבה יחד עם הורי בעלה קצת לפני נפילת ברה"מ, והגיעו לישראל במלחמת המפרץ הראשונה. "הגענו עם המטוס האחרון שיצא לארץ בזמן המלחמה. זה היה כמו בסרט, מסביבנו היו המון חיילים", היא נזכרת. "כדי לצאת מהמדינה, ויתרנו על הדרכון שלנו ושילמנו המון כסף, משהו כמו כמה משכורות. להורי היה קשה עם עזיבתי כי אני בת יחידה, אבל בהמשך גם הם עלו לארץ עם סבתא".

ההחלטה להיפרד מאמא רוסיה הגיעה בעקבות אנטישמיות שחוו אינה זולטרובסקי ומשפחתה. "מילדות סבלתי מאד בגלל היהדות שלי. הילדים רק רצו להרביץ לי ולהעליב אותי. לא רציתי שגם בתי תחיה כך. סבתא וסבא רבא שלי היו אנשים דתיים. אני זוכרת קצת יידיש מסבתי. אבל הורי התרחקו מהיהדות בגלל האנטישמיות".


"כיום יש לי שלושה קעקועים שעשיתי בעצמי. השני הוא של כיסא והשלישי פרח סביון". אינה זולטרובסקי // צילום: נעה לוטסקי

לדבריה, האנטישמיות גם פגעה בסיכוייה להשכלה ובשאיפותיה המקצועיות. "הייתי מאד מוכשרת בציור ורציתי להיות מאיירת ספרים. אך למרות שעברתי את כל המבחנים, לא יכולתי להתקבל לאוניברסיטאות. בדרכון שלי, סעיף הדת 'יהדות' הופיע בצורה בולטת מאוד, לכן התשובה שקיבלתי היתה תמיד שלילית. לבסוף, בעצתו של אבי, למדתי אדריכלות באוניברסיטה שקיבלה ללימודים גם יהודים".

כשסיימה את לימודיה החלה לעבודה כאדריכלית בחברה שהקימה בתי קולנוע ובמקביל פיתחה את אהבתה האמיתית ולמדה ציור. "התחלתי לצייר בגיל ארבע. בלי ציור לא היו לי חיים".

על אף שלא היו קלים, חבלי הקליטה בישראל התקבלו בשמחה. "קצת אחרי שהגענו הסתיימה מלחמת המפרץ. זה היה ב-27 בפברואר. אני זוכרת את התאריך כי זה יום הנישואים שלי ושל בעלי. היינו מאושרים וקפצנו מרוב שמחה שהמלחמה נגמרה", היא אומרת.


"בלי ציור לא היה לי חיים". עבודה של אינה // צילום: פרטי

משפחת זולטרובסקי הגיעה לארץ עם רכוש שהסתכם בשתי מזוודות במשקל 20 ק"ג, 160 דולר ו"בלי שפה". בסופן של ארבע שנים ברחובות הם עברו למודיעין שהיתה להם בית במשך 21 שנים.

לבני הזוג זולטרובסקי היה ברור שהם מחויבים למצוא עבודה עבור שכר דירה, הוצאות מחיה וחינוך לבתם. ויקטור ,שבברה"מ היה מדען בתחום הגז, החל לעבוד כפועל בניין, אך כעבור מספר חודשים, בגלל אילוצי בריאות התקבל לעבודה כמהנדס בחברת "עמינח", בה הוא עובד עד היום. ואילו אינה הצליחה סוף סוף להגשים את חלומה.

"מיד בהתחלה מצאתי עבודה בתחום הציור", היא מספרת. "בהתחלה, בעזרתה של שכנה טובה, עבדתי בסטודיו קטן וציירתי על בדי משי. משם עברתי לעבוד בסטודיו חדש בו עבדו על סרטי אנימציה, קלטות לילדים וסרטונים לפרסומות. כעבור ארבע שנים הסטודיו נסגר".

אחר כך היא הגיעה לאולפנים "פיצ'יפוי" ביפו, וכמעט נגעה בזוהר כשעבדה על איורים לקראת אירוויזיון 1999, שהתקיים בישראל. היא גם איירה את דמויות משתתפי הסדרה הפופולרית "פלורנטין", את האיור של חטיף "במבה", ועוד.

ואולם עם השתלטות המחשוב על תחום האנימציה, שוב מצאה את עצמה זולטרובסקי מחוץ לתמונה. למרות מאמציה לשוב למסלול והקורסים שעברה להשלמת הידע, היא לא צלחה את המעבר לטכנולוגיה.

מכאן החל תהליך של נדודים בין מקומות עבודה. היא עבדה כמאיירת בהוצאת ספרים, ציירה על מגילות, על קירות בתים, ואף מצאה פשרה תעסוקתית ביודאיקה, סייעה לאנשים לעצב את ביתם, תפרה שמלות כלה ולבסוף אף הגיעה לעבוד כמוכרת וסטייליסטית בחנויות בגדי מעצבים. "הייתי מוכרחה לעבוד כדי להתפרנס", היא משתפת.

והנה הגענו לתפנית האחרונה בחייה של אינה, עם המעבר של בתה ומשפחתה לישוב בת חפר. "לאחר שנות נדודים בדירות שכורות, בתי וחתני החליטו לקנות בית. הוא הציע שנגור ביחד. לפני שנה עברנו לבית משותף שנחלק לשתי דירות עם כניסות נפרדות".

אחד הדברים שמשך את אינה במיוחד הוא הטבע הפתוח באזור עמק חפר. "אני מאד אוהבת טבע. לצאת מהבית ולהיות בתוך הירוק והאוויר הנקי. אבל בגלל שאני לא נוהגת, לא היתה לי אפשרות למצוא עבודה בתחום שאני אוהבת ושלמה איתו, וכבר חשבתי לצאת לפנסיה מוקדמת".

והפתרון נמצא בקעקועים.

"זו עוד יציאה של החתן שלי. למרות כל ההתנגדויות שלי, הוא הצליח לשכנע אותי שיש אנשים שעושים קעקועים אמנותיים, קטנים וגדולים, והראה לי דוגמאות מהאינטרנט. גם בעלי שיחק פה תפקיד ראשי. לא האמנתי בחיים שהוא יתעניין בתחום כזה".

זוטלטרובסקי עברה קורס בן שלושה חודשים, פעמיים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם. "בהתחלה הסתכלו עלי במבט של 'מה אישה בגילך עושה כאן?', אבל רק בהתחלה".


"בהתחלה הסתכלו עלי במבט של 'מה אישה בגילך עושה כאן?', אבל רק בהתחלה". אינה בפעולה // צילום: פרטי

לקראת השיעור השמיני בקורס הוטלה על התלמידים משימה לצייר קעקוע אמיתי על אדם מתנדב. אבל זה לא היה פשוט למצוא אחד. "לצערי לא מצאתי מישהו לקעקע עליו. אפילו בעלי, שעודד אותי, לא הסכים שאעשה לו קעקוע. אז פשוט תרמתי את גופי לאמנות, ועשיתי קעקוע על הרגל שלי. ציור של ירח עם קישוטי חרוזים ופרח לוטוס קטן. קיבלתי ציון מאה".

נשמע כואב לקעקע על עצמך.

"התגברתי. כיום יש לי שלושה קעקועים שעשיתי בעצמי. השני הוא של כיסא והשלישי פרח סביון".


מעבודותיה של אינה // צילום: נעה לוטסקי

"מדהים אותי, שאני במקצוע הזה", מודה אינה. "בעבר אסרתי על הבת שלי לעשות קעקועים וכיום יש לה שלושה קעקועים גדולים. כשהייתי צריכה להדגים עוד קעקועים בקורס, טלי, העמידה מחוץ לבית 150 אנשים שהתנדבו. בסוף קעקעתי על 15 אנשים.

"לאיתן, הבן שלי, שנולד בישראל, יש קעקוע אחד בלבד. וגם זה לקח חמש שעות עד שסיימתי את העבודה. הוא קפץ וברח, וכשתפסתי אותו ואמרתי: 'אם לא תפסיק לזוז אני קושרת אותך עד שאני מסיימת. זה העבודה שלי וזה הגוף שלך וצריך כבוד'. יש לו קעקוע עם חמישה כוכבים שהוא אוהב".

אחד מחדרי הבית בבת חפר הפך ל"סטודיו" לטובת העסק החדש של אינה. זה מקום נעים ונוח, "לא סטודיו אפל ורוקיסטי של קעקועים". כאן היא מכינה את הסקיצות ומקבלת את לקוחותיה.

את מרוצה?

"אני מאושרת. בגיל 55 הגעתי למשהו שרציתי וחלמתי עליו: להיות עצמאית. אני עובדת בקצב שמתאים לי. לאחר 27 שנות עבודה קשה, בשלב זה בחיי אני לא צריכה לעבוד מבוקר עד לילה. גידלתי שני ילדים ואני סבתא לנכדה בת 3.5 ואני עוזרת בטיפול שלה. ויש לי גם חיים אישים. מגיע לי שקט נפשי".

מי הלקוחות שלך?

"לרוב אלה נשים בנות 45 פלוס מבת חפר והסביבה, שתמיד רצו לעשות קעקוע ורק עכשיו הן מעזות. הן רוצות ציור יפה, אסתטי ובאיכות טובה. לפעמים מגיעה משפחה שמבקשת קעקוע זהה לכל בני המשפחה. יש אנשים שרוצים אבל מפחדים. מפחדים עד כדי כך שאני שולחת אותם הביתה. אני רוצה שאנשים יהיו מרוצים.

"אתמול התקשרה אלי אישה בת 80 ושאלה האם בגילה מתאים לעשות קעקוע. אמרתי לה שאף פעם לא מאוחר מדי. הנה, אני הדוגמה".

 • מכה לרוג'ר ווטרס: פינק פלויד UK תופיע בישראל

 • הדוגמנית עם השכר הגבוה ביותר ב-2018

 • הסלבס חושפים: מי הכי איי ליסט בארץ?

 • משיקולי צניעות? תמר איש שלום נעלמה

 • סינגל ראשון לאח של עומר אדם

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר