סערת חוק היועצים המשפטיים: לא קץ הדמוקרטיה

הקלות הבלתי נסבלת שעושים אצלנו בשימוש במונחים כמו "קץ הדמוקרטיה", "חורבן שלטון החוק" ו"סופו של בג"ץ" מוזילה את ערכם. היא הופכת מינוח שנועד לשימוש כ"נשק יום הדין", בלתי קונבנציונלי בעליל, לכלי נשק שגרתי, אסימון שחוק שעוצמתו הולכת ונחלשת מיום ליום.

"קץ הדמוקרטיה" נראה במקומותינו כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, עד שגם הכופרים בתחיית המתים כבר יכולים להתחיל להאמין בה. בפי דוברים מסוימים הדמוקרטיה "מתה" בעת חקיקת חוק ועדות קבלה, ופעם נוספת בעת הדיון בפסקת ההתגברות ולעת הזו עם הדיון בהצעת חוק היועמ"שים. וראו זה פלא: הדמוקרטיה ושלטון החוק חיים, נושמים ואפילו בועטים כשצריך, וכמו שצריך. שר הולך ושרה באה, והדמוקרטיה ושלטון החוק על מכונם עומדים.

ולא שאין מי שמבקש לכלותם ולהעבירם מן העולם. אך בחברה הישראלית, ברוך השם, כוחם של ערכי יסוד אלה עודו במותניהם והם יוכלו גם לכל הקמים עליהם. מי שישווה את מעמדם בראשית ימיה של המדינה, תחת ראשי ממשלה כבן־גוריון ויצחק רבין ("בלי בג"ץ ובלי בצלם"), למעמדם כיום, יגלה את עוצמתם. הניסיון לגמד את קומתו של בית המשפט העליון ולהחזירו ל"מקומו הטבעי" באמצעות מינוי אנשים "משלנו", שמרנים בני שמרנים, כבר מתגלה - ועוד יתגלה בהמשך וביתר שאת - כבלון נפוח, מלא אוויר.

בסופו של דבר, ושמא כבר מתחילתו, רובם המכריע של הפרקליטים, היועצים המשפטיים והשופטים עושים מלאכתם נאמנה, שומרים על עצמאותם, נוהגים ביושר וביושרה ואינם ממלאים תמיד, וכמה טוב שכך, את ה"ציפיות" שתלו בהם הממנים אותם.

אשר להצעת החוק החדשה, כפי שאמר המשנה לנשיאה (בדימוס) השופט רובינשטיין (שעם עמיתו השופט זמיר נזעק לכנסת, שלא כדרך השגרה, להגן על עצמאות הייעוץ המשפטי), אפשר שכוונת מתקניה אולי רצויה, אך מעשיהם בוודאי אינם רצויים.

הרצון, המובן היטב אצל פוליטיקאים, לשלוט בוועדת המינויים עשוי להביא לתלות פסולה של הממונה במי שמינה אותו (ולא שכיום תלות מעין זו אינה קיימת בכלל), ולאובדן אמון הציבור ביועצים המשפטיים. זאת, מעבר לפגיעה המהותית והקשה בתפקוד הייעוץ המשפטי שיצטרך עם כל חילופי שר (שבישראל קורים בממוצע בכל שנתיים-שלוש) ל"יישר" עצמו, ואולי אף להתחלף.

כל המכיר את מקצוע המשפטים, ולו במעט, יודע שאין מדובר במדע מדויק. ברוב המקרים, לא כולם, קיים יותר מפתרון משפטי אחד, במסגרת הדין, לא חוצה לו. למרבה הצער, תהליכי ה"משפטיזציה" המואצים שעברה החברה הישראלית הביאו למצב שבו לא פעם היועמ"ש וחשב במשרד הם המנהלים אותו בפועל, ולא השר. היועמ"ש כופה את השר הנבחר לבחור באפשרות מסוימת, גם אם קיימת אפשרות חוקית אחרת, שמצויה אף היא במסגרת הדין ולא חס ושלום חוצה לו או בניגוד לו. כמו תמיד, דרוש גם בסוגיה זו "שכל ישר" ובעיקר איזון.

הצעת החוק החדשה אינה קץ הדמוקרטיה, גם לא חורבן שלטון החוק. אך היא דורשת עידון, ובעיקר איזונים ובלמים שיביאו לכך שהשירות המשפטי המצוין של מדינת ישראל ימשיך להיות לא רק משרת אדונו השר, אלא גם, ולא פחות, משרת הציבור ושומר האינטרס הציבורי.