לא מדובר כאן בחשיבה מקורית. עוד לפני יותר מחמישים שנה הגה נאג'י עלוש, הוגה דעות פלשתיני ואיש פת"ח, את הרעיון הבא: בוקר אחד, כך כתב, ייערכו מיליון פליטים פלשתינים מסביב לגבולות ישראל ואחר כך יחלו לצעוד קדימה, "אל תוך האדמות הכבושות".
החישוב הוא פשוט בתכלית. לישראל יש עוצמה מספקת כדי להדוף כל איום צבאי על גבולותיה וריבונותה. אבל היא לא תעז לטבוח ברבבות אזרחים, נשים וילדים שמנסים "לחזור לבתיהם, בחיפה, בעכו ובאשקלון". ואם חלילה תעז, תוקע מייד על ידי הקהילה הבינלאומית ותואשם בפגיעה בחפים מפשע ובפשעים נגד האנושות.
אותו היגיון בדיוק הדריך את הנהגת חמאס בתכנון הקפדני והממושך של "צעדת השיבה" מול הגדר בעזה. כ־30 אלף איש הוסעו ביותר מ־250 אוטובוסים אל אזור הגבול. חלקם בני משפחות של פעילי חמאס ועובדי ציבור. לא כולם עשו זאת ברצון. יש כאלו שאולצו לעשות זאת.
זו לא היתה מחאה עממית בדרכי שלום, כפי שהבטיחו המארגנים. היתה הסתה. היו זריקות אבנים. היו ניסיונות לפגוע בגדר והיה ניסיון לבצע פיגוע בכוחות צה"ל בחסות המפגינים. כשהניסיונות הללו סוכלו ו־16 איש נהרגו, ובהם לפחות חמישה פעילי טרור מוכרים, ישראל הואשמה בטבח.
מבחינה זו אין מרחק גדול בין הטקטיקה של חמאס בצוק איתן במיקום מפקדות טרור ומחסני נשק בבתי מגורים לבין אירועי שישי. גם שם וגם ב"צעדת השיבה" נהפכו אזרחים בניגוד לרצונם ל"מגן אנושי".
בסיכום ראשוני של אירועי יום שישי חמאס יכול לרשום לעצמו שורה של הישגים לא מבוטלים. הוא הצליח להחזיר את "הסוגיה הפלשתינית" אל סדר היום הבינלאומי. הוא הצליח להפוך את מרחב הגדר למרחב אלים תוך הטלת האשמה בישראל והוא אילץ את צה"ל לרתק כוחות רבים בערב החג.
ישראל יכולה להתנחם בהישג של מניעת המפגינים מחציית הגדר וכניסה לתוך שטחנו וגם במזעור ככל האפשר של מספר הנפגעים האזרחיים בצד הפלשתיני, תוך מאמץ שלא לפגוע בנשים ובילדים.
שני הצדדים יפיקו את הלקחים לקראת שני האירועים הבאים: יום האסיר ב־17 באפריל ו"יום הנכבה" ב־15 במאי, שאמור לסמן את שיאה של "צעדת השיבה". ישראל תדע למנוע הפרת ריבונותה ופריצה לשטחה אבל צריכה, במקביל, לעשות כל שבכוחה כדי לשכנע שהיא פועלת להקל את מצוקתם של האזרחים ברצועה, הנשלטים בידי חמאס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו