"העליון לא מחפש את הכנסת והממשלה"

אליקים רובינשטיין, מי שמצהיר על עצמו כמשרת ציבור, יכול להביט בגאווה על עשרות שנים בתפקידים בכירים במערכת המשפט. בראיון פרישה נרחב שיראה אור מחר ב"ישראל השבוע", הוא מדגיש: "הדמוקרטיה לא בסכנה. היא חסונה. 70 שנה אנחנו מקיימים חופש בחירות, חופש עיתונות, חופש ביטוי. זה נשמר גם תחת איומים ביטחוניים".

לצד האופטימיות, מביע מי שהיה שופטבבית המשפט העליוןדאגה מתופעות כמו עודף חקיקה וניסיון של גורמים פוליטיים להחליש את המוסד: "העליון לא מחפש את הכנסת או הממשלה. הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל. יש לו כבוד גדול בעולם. רואים אותו כלא תלוי, כמקצועי. הוא מייצג את הציבור הישראלי היום יותר מאי פעם. וכן - יש לו סמכות לבטל חוקים. כל סטודנט שנה א' למשפטים מבין שיש סמכות חוקתית, מול חוק יסוד כבוד האדם וחירותו למשל".

מי שהיה מזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה, והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, מוחה על הניסיונות לתייג כל משפטן כאקטיביסט או שמרן. "כל תיק לגופו. פעם אתה מבטל חוק במשורה ובזהירות כי אין ברירה אחרת, ופעם לא. את זה רק בית משפט עליון יכול לעשות".

תפקיד עם בדידות

לגבי חקירות נתניהו אומר רובינשטיין כי "להעמיד לדין ראש ממשלה זו כמעט רעידת אדמה. השאלה המקצועית היחידה שצריכה להישאל זה אם יש ראיות או אין ראיות". כיועמ"ש לשעבר, הוא מבין את שעובר על מי שמכהן כיום בתפקיד, אביחי מנדלבליט. "כמי שקיבל החלטות כאלה כיועץ משפטי לממשלה, אני לא מקנא בו. זהו אחד התפקידים הקשים ביותר. בבית המשפט אתה יושב עם הרכב, שלושה, חמישה או יותר, מדסקס החלטה קבוצתית. היועמ"ש הוא תפקיד שיש בו הרבה בדידות. קשה להתגעגע לתפקיד הזה, שבו אתה לא יכול לצאת ידי כולם". עם זאת, הדגיש: "אני סומך על מנדלבליט".

אנחנו מדינה מושחתת?

"שחיתות זו רעה חולה, אבל גם אם יש שחיתויות זה לא אומר שאנחנו מדינה מושחתת. אני רוצה להגיד דברים טובים על מדינת ישראל, לא רעים. נולדתי כמה חודשים לפני המדינה ואני אוהב אותה".

רובינשטיין הוא אחד האחרונים שנותרו בחיים בין משתתפי ועידת קמפ דיוויד משנת 1978, הוועידה שסללה את הדרך להסכמי השלום עם מצרים ושהשנה ימלאו לה 40 שנה. "ההסכם עם מצרים הוא הצלחה אסטרטגית", הוא אומר, "גם מי שמאוכזב מאיכות השלום, מהיעדר יחסים תרבותיים, כלכליים או תיירותיים, לא יכול להתכחש לזה שהיו חמש מלחמות עם מצרים עד הסכם השלום, ואפס מלחמות מאז חתימתו".

"אני רואה עצמי כציוני דתי ליברלי, שקובע עיתים לתורה", מתייחס רובינשטיין לכיפה שעל ראשו. לדבריו, "האדם הוא תבנית נוף מולדתו - אבל את העבודה הציבורית עשיתי כישראלי, לא כציוני־דתי. הייתי משרת ציבור, לא מגזר. שליח של יהודים וערבים, חרדים וחילונים. אם תהיה מגזרי בעבודה שלך, גם האחר יהיה מגזרי, ואז, לאן נגיע?"