הקלף של הסניגורים: "הפרעה נפשית"

לפני קרוב ל־20 שנה נחקק סעיף 300 א' לחוק העונשין, המקנה לבית המשפט את הסמכות שלא לגזור על נאשם מאסר עולם, גם אחרי שהורשע ברצח. לפי סעיף זה, על הנאשם ברצח תוטל ענישה מופחתת אם הוכח כי סבל מ"הפרעה נפשית חמורה" או מ"ליקוי בכושרו השכלי", וכן אם הוכח שההפרעה הגבילה את יכולתו להבין את מעשהו או להימנע מעשייתו. ראוי להבדיל בין סעיף 300 א' לבין מחלת נפש, שכן בכוחה של מחלה כזו לפטור את הנאשם מאחריות פלילית כלשהי. סניגורים מנסים להשתמש בסעיף לעיתים קרובות, מהטעם הפשוט שאין להם מה להפסיד. עם זאת, במרוצת השנים ידם של בתי המשפט בנושא הפכה קפוצה מאוד.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לדברי עו"ד ששי גז, לפני שנחקק הסעיף הוחלט במקרים מסוימים, בהסכמת הפרקליטות, להמיר את עבירת הרצח בעבירת הריגה. כדי להדגים הוא מזכיר שני מקרים מפורסמים: כרמלה בוחבוט, שירתה בבעלה מפני שהירבה להתעלל בה, והצנחן שוקי בסו, שירה באביו מכיוון שהירבה להתעמר באמו ואף איים לרצוח אותה.

לפני כשנתיים השלימה עו"ד ד"ר לימור עציוני, סגן דיקן מכללת שערי מדע ומשפט שבהוד השרון, מחקר שעסק ברציחת ילדים על ידי הוריהם מאז קום המדינה. במהלך המחקר גילתה כי מאז קום המדינה רצחו 16 אמהות את ילדיהן, וכי בתי המשפט הכירו במצבה הנפשי של אם טרייה ובתסמיני דיכאון לאחר לידה. במסגרת זו, מסבירה עציוני, על חמש אימהות רוצחות לא הוטלו מאסרי עולם, אלא ענישה מופחתת (מאז החלת החוק). אחד מאותם מקרים היה של אם מקריית מוצקין, שהורשעה ברצח תינוק בן חמישה חודשים ונידונה ל־12 שנות מאסר בפועל. אותה האם השליכה את התינוק מחלון דירתה, ולאחר מכן יצאה מהבית כשבידיה סכין, כדי לרצוח את בנה הבכור בן ה־7.