צוות קידר

שבת, אמצע יולי, שטח כינוס בדרום. לוחמי גולני מקבלים הנחיות אחרונות לפני כניסה לרצועה. ביניהם גם שני האחים לבית קידר, סמ"ר טל וסגן גיא. הם מתחבקים ומאחלים בהצלחה. "בכל זאת אנחנו אחים", אומר טל, "אמרנו אחד לשני שניפגש בעזה, ורק שלא ניפגש בבית חולים".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שני, תחילת אוגוסט, מחלקת השיקום בבית החולים שיבא בתל השומר. טל קידר שוכב במיטתו, בחדר שבחודש וחצי הקרובים יהפוך לביתו. הוא נפגע זמן קצר לאחר הכניסה הקרקעית לרצועה, מרימון שנזרק לעברו. ספג רסיסים בראש, ברגל, ביד. סידרת ניתוחים שעבר בבית החולים בילינסון הצליחה להציל את הרגל והיד, אבל הוא איבד אחת מעיניו.

סיפרנו את הסיפור של טל וגיא בכתבה שפירסמנו לפני שלושה שבועות. שוחחנו אז עם הוריו, אורנה ודוד, שעמדו ליד מיטת הבן, נקרעים בין הדאגה לשלומו לבין הדאגה לאחיו. "רק שלא יגידו לגיא שאחיו פצוע", אמרו ההורים, "שזה לא ישפיע עליו בזמן הלחימה". בדיעבד התברר שגיא ידע על הפציעה של אחיו אחרי כמה שעות, אבל חשב שמצבו קל. 

בשבוע שעבר גיא קיבל חופשה קצרה מהצבא - ומיהר לבית החולים. "זה הדבר הראשון שחיכיתי לעשות כשיצאתי לאפטר", הוא אומר ומחבק את אחיו, שמנסה להיראות חזק ומתאמץ לקום מהמיטה כדי לקבל את פניו. הם לא צריכים לדבר הרבה, שניהם היו באותה תופת, באותו אזור, מכירים את הסיפורים.

"זה מוזר לראות אותו מגולח בחצי ראש עם צלקת, ובכיסא גלגלים", יודה גיא מאוחר יותר, כשטל לא ישמע. "זה לא היה שוק מוחלט, כי חברים שראו אותו שלחו לי תמונות שלו בבית החולים. אבל זה קשה. מצד שני, הוא באמת בחור חזק. מייד חייך אלי, מייד שידר שהכל בסדר, למרות שמן הסתם הכל לא בסדר.

"החיבוק הזה, שהיה לנו רגע לפני הכניסה, עבר לי בראש הרבה פעמים. אני חצוי בתחושות. כי נכון, הוא פצוע והוא צריך להחלים, אבל הוא נשאר בחיים, ובסוף הוא יחזור לעצמו. גם עם עין אחת".

גיא (22) מבוגר מטל בשנה. מאז שהם זוכרים את עצמם הם ישנים באותו חדר, בדירה בכפר סבא. האחות התאומה של טל, עדי (21), זכתה לחדר משלה, "כי היא בחורה", וכך גם האח הגדול טוביה (25), "כי הוא הבכור". על הקיר בחדר המשותף מצוירות דמויותיהם של כוכב ה־NBA אלן אייברסון, שאותו העריץ טל, והכדורגלן ראול, שגיא העריץ. חדר של בנים, שלעיתים, בשביל קצת פרטיות, מבקשים זה מזה לישון בסלון. 

בגלל הקירבה בגיל והמסגרות המשותפות, יש להם גם הרבה חברים משותפים. "שלא תביני לא נכון, לכל אחד יש את החברים הקרובים שלו, אבל אי אפשר שזה לא יצטלב", מחייך גיא. "למדנו יחד באותם בתי ספר, בהפרש של כיתה אחת". 

מדברים באותה שפה

שניהם גולני, מהרגע הראשון. גיא התגייס ראשון, ואחר כך פנה לקצונה. כמעט באופן טבעי, טל הלך אחריו לגיבושים ולמסלול. "זה יצא כאילו אנחנו ממש עוקבים אחד אחרי השני", אומר גיא, "במסלול, בגיבושים. אז מן הסתם גם החוויות והחברים משותפים. מדברים באותה שפה, מבינים אחד את השני". 

לפעמים, כששניהם חזרו לשבת בבית, היו סוגרים את דלת החדר ונשארים לבד, להחליף חוויות מהצבא. "יש דברים שההורים לא יבינו", טל צוחק במבוכה. "איך אתה מספר לאבא שלך שהיה לך שבוע שהלכת בו מאה ק"מ? רק מי שעשה את זה יבין".

קל לראות את החיבור. שניהם חסונים, חייכנים, אותו חיתוך דיבור מהיר. פעמים רבות הם מחמיאים זה לזה מבלי שהאחר ישמע. טל אומר שגיא צנוע, למרות שיש לו במה להתגאות. למשל, העובדה שהקדים את שובו מהחופשה בברלין כדי להצטרף לכוח הלוחם. "הוא הוציא כמה מאות דולרים כדי להקדים את הטיסה, עד כדי כך היה לו חשוב להילחם", אומר טל בגאווה.

גיא אומר שטל הוא הגיבור האמיתי של המלחמה הזאת. "תעזבי אותי, היו עשרת אלפים חיילים שנלחמו כמוני. טל הוא התותח. לאבד את מה שהוא איבד ולהתנהג כמו שהוא מתנהג, לשדר כאלה תחושות טובות ושיהיה בסדר, זה מדהים". 

ערב פתיחת הפעולה הקרקעית ברצועה, טל היה לוחם בפלוגת עורב, מפקד צוות. גיא בדיוק היה בין תפקידים - סיים לפקד על צוות בסיירת גולני, והמתין לתפקיד הבא. הוא חזר לארץ מגרמניה ביום שישי, ולמחרת כבר הסיע אותו אביו לשטח הכינוס בדרום. שם פגש את טל, והם סיכמו להיפגש בעזה.

"בהתחלה היינו בטירוף, הכל היה בסדר", אומר גיא. "הבלאגן התחיל אחרי כמה שעות, כשנכנסנו עם הנמ"רים לסג'עייה. עד שפרקנו את הצוותים בתוך הבתים. צוות אחד כבש את הבית, וזה עבר חלק יחסית. חצי פלוגה היתה עדיין בנמ"רים. צוות שני בא לכבוש את הבית השני, ואז קלטנו שהבתים מסביב ממולכדים. זרקנו איזו בובה לחלון, וכל הבית עלה באוויר. הבנו שהם היו מוכנים.

"פתאום גם התחילו לזרוק עלינו רימוני עשן, ואנחנו לא מבינים בשביל מה, הרי זה לא יכול לפגוע בנו. אחרי דקה כבר הבנו, כי העיפו עלינו פצמ"רים מכל כיוון. גם לבית שהיו בו חבר'ה מהפלוגה, וגם על הנמ"רים עצמם. הנמ"ר חטף הכל.

"הרופא שלידי התחיל להגיד שיש פצועים, ולא אמר לנו בדיוק מה קורה. הוא דיבר על איזה פצוע בעין, אבל לא נתן פרטים מעבר לזה. בדיעבד הוא אמר לי שידע מההתחלה שאחי פצוע, אבל העדיף לא להגיד לי. תכלס הוא צדק.

"בקשר התחילו לדבר על פצועים, עדיין לא על הרוגים, אבל הבנו שזאת לחימה והתרכזנו במשימה".

"הכניסה לרצועה היתה קשה", אומר טל. "נכנסנו מייד לאזור עם הרבה היתקלויות. כשהגענו לסג'עייה ירו עלינו מהבניין ממול. מייד בהתחלה אתה רואה נמ"ר עולה באש, והמג"ד מדווח לכולם ואומר שיש פצועים והרוגים מגדוד 13. רק ככה אתה מבין שמחכים לך. שיהיו היתקלויות. שזה לא יהיה קל.

"נכנסנו לבית, וראינו שחסמו את הכניסה עם מקרר ומזוודות. 'טיהרנו' את הבית כמו שצריך, לאט לאט, באש וברוגע. אני חייב להגיד שהצוות התעלה על עצמו. ואז, פתאום, פיצוץ תוקף אותך".

גיא וטל. בסוף השבוע האחרון קיבלו שניהם חופשה בבית \ צילום: משה שי 

זה קרה לפנות בוקר

זה קרה כמה שעות לאחר הכניסה הקרקעית, ביום ראשון לפנות בוקר. טל הלך בראש הצוות, והיה הראשון להיפגע. רימון שנזרק לעברו מחלון בית סמוך פגע בו והוא ספג רסיסים רבים. "אחד הרסיסים גילח לי את הגולגולת, ולמזלי נעצר לפני המוח. נשאר לי רסיס אחד בארובת העין, שלא מוציאים אותו, ובגלל זה איבדתי את העין. אני זוכר במיוחד את הגבורה של הצוות. הם הגיבו באש וחתרו למגע עם המחבלים. בהתחלה הייתי רק מרוכז בזה שיהרגו את המחבלים. הבנתי שאני פצוע ולא יכול לדבר, והמחליף שלי בא ונתן לי מכה קטנה על הקסדה ואמר שיהיה בסדר. האמנתי לו, למרות שהבנתי שאני לא רואה בעין אחת. 

"הודעתי בקשר שאני פצוע והתחלתי לזחול לבד לכניסה, לנמ"ר שיפנה אותי. חבר מהצוות, אביהו יהלומי, רץ אלי, גרר אותי כל הדרך. הוא חטף כדור, ובכל זאת המשיך לסחוב אותי. הייתי בהכרה. היה בלאגן, הקיר קרס, וחילצו אותי בין זכוכיות. אמרו לי לנצור את הנשק, והצלחתי. בשלב ההוא עוד תיפקדתי. שתיתי קצת מים, אבל הרגשתי ממש שאלה הרגעים האחרונים שלי בהכרה. כשכבר פינו אותי התחלתי להקיא דם, הייתי מטושטש. במסוק כבר עצמתי עיניים, אולי נתנו לי מורפיום, אני לא יודע".

כאן הזיכרון של טל מיטשטש. הוא זוכר במעומעם קולות רקע, שאמרו שיש לו המון רסיסים. זוכר שקרעו לו את המדים כדי לטפל בו. שכשהורידו אותו מהמסוק בסורוקה, שמע צעקות "מגיע פצוע מלחמה, פנו דרך!" 

הוא קיבל טיפול ראשוני ועבר בדיקות. בסי.טי גילו שהוא סובל מבעיה בעין, והוחלט להעבירו למחלקת העיניים בבילינסון, בשל חומרת הפציעה. כשראו את פרופ' דב וינברגר, מנהל מערך העיניים, מחכה להם, הבינו שהמצב לא מעודד.

גיא (פונה לטל): "אומרים שכשבאו לפנות אותך, ניסו להרים אותך באחד על אחד (סחיבת פצוע). ניסו פעם, פעמיים, ואז התחלת פשוט לקפוץ על רגל אחת ולפנות את עצמך".

טל מחלץ חיוך וממשיך מהרגע הבא שהוא זוכר, בבילינסון. "הגעתי היישר לחדר הניתוח, ואמרו לי תעבור את הניתוח, יהיה בסדר. עשו לי שלושה ניתוחים רצופים. לא ידעתי אם אקום מזה, אני יודע מה זו פגיעת ראש, והבנתי שהמצב לא פשוט. כל הזמן קיוויתי רק שאקום בסוף. שאלתי מה עם העין, כי לא ראיתי. לא יכולתי לראות. רק מאוחר יותר הסבירו לי שבניתוח כבר לא ניסו להציל אותה.

"כשהתעוררתי ראיתי שאני בסדר. ראיתי שיש לי שתי אוזניים, הפנים שלמות, האף אולי חבול אבל הוא בסדר, שאני מצליח להזיז את האצבע, שמאוד כאבה לי. אמרו לי שהיו לי 15 רסיסים, והוציאו חלק. הבנתי שבסך הכל, אני בחיים, אני בסדר. אני אתגבר".

במשך כל הזמן הזה היה גיא בלחימה הקשה. למרות שלא קיבל הודעה רשמית, הבין די מהר שאחיו בין הפצועים. אבל את חומרת הפציעה לא שיער עד שראה את טל בבית החולים.

"צריך להבין שכשאתה בלחימה, אתה לא יורה כל הזמן, יש לפעמים גם פרקי זמן רגועים יותר", הוא אומר. "אז ביום ראשון לקראת הצהריים הגיזרה נרגעה, ומצאתי זמן להעביר תדר במכשיר הקשר ולשאול את אחי מה איתו. בהתחלה לא ענו לי, לא יודע אם זה היה בכוונה. ואז שמעתי את המפק"צ שלו, והחבר'ה שלי התחילו להתלחשש. אמרתי להם, 'נו, אני מבין מה קרה. אני לא סתום'. שאלתי את המ"פ של טל בקשר מה איתו, והוא אמר לי שהוא פצוע קל ושהוא דיבר איתו, והוא בסדר.

"ברגע ששמעתי שהוא פצוע קל, המשכתי בשלי. באותו רגע לא חושבים על זה, חייבים להמשיך. זה אולי נשמע קצת אטום, אבל ככה הרגשתי. יש מלחמה, ויש פצועים, ויש הרוגים, ומפקדים שנהרגו, וזה לא הזמן לחשוב שאחי נפצע קל. אני לא יודע איך הייתי מגיב אם היו אומרים לי שהוא פצוע קשה, או הרוג. לשנייה לא חשבתי על זה. אחרי כמה ימים שמעתי שחבר טוב שלי מכפר סבא, סמ"ר יובל דגן, נהרג. זאת היתה מכה בשבילי, אבל לא היתה ברירה אלא להמשיך".

הוא עוצר רגע, כאילו מתחיל להפנים את מה שעבר. "זה מוזר, אני חושב שבאותם רגעים הדחקתי הכל. לא רציתי לחשוב על זה. הרי כשאתה שם אתה לא ממש יודע מה קורה בחוץ, אתה מרוכז במשימה שלך ובגיזרה שלך. רק כשיש רגעים שקטים אתה מתחיל לפשפש במידע, וזה לא מסובך לגלות מה קורה. מדיבורים בקשר, מכאלה שיצאו וחזרו. הקצינים ידעו יותר מה קורה, החיילים עצמם לא ידעו על כל התקריות".

טל: "כשהכריזו אר"ן (אירוע רב נפגעים) בקשר, זה היה האירוע שנפצעתי בו. כל האירוע בעצם התנהל בבית הלבן שאני והצוות שלי היינו אחראים עליו".

גיא צוחק ואומר שאחרי כמה זמן הוא כבר לא היה הבית הלבן, אלא השחור. "מגדירים את הבתים לפי המראה, לפי הצבע".

ההורים ליד מיטתו של טל \ צילום: מאיה באומל בירגר

אוכל של בית 

רק ביום שישי של אותו שבוע הצליח גיא לצאת מהרצועה להתרעננות ולהתחבר לחדשות. "הייתי עוד מנותק, כולי עדיין בלחימה, אחרי שבוע שלא היה לי מושג מה קורה בחוץ. מה שראיתי כשיצאתי זה עם חזק ומחזק. עוד לא הספקתי לצאת, כבר קפצו עלי אנשים עם אבטיח, ופינוקים, וקראו לי להסתפר ולעשות מסאז'. זה עם ישראל היפה".

הוא התקשר מייד לטל. "השיחה היתה קצרה, לא יכולתי להתחיל לענות לשאלות אם אני בסדר ומה היה, אתה מבין את זה נכון?" שואל גיא, ואחיו מהנהן. "נראה לי שטל ניסה לשדר לי מצב רוח טוב, כי קצת דיברנו על מה הולך, והוא נשמע לי עייף אבל בסדר. אמר לי להתקשר להורים, כי הם דואגים לי. ברגע שידעתי שהוא בסדר, יכולתי להמשיך את המשימה".

אחרי התרעננות קצרה בקיבוץ שדות נגב, גיא נכנס שוב לרצועה. הפעם לשכונת תופאח, מצפון לסג'עייה. הוא היה אחראי לאבטחה של פיצוץ מנהרה שחוצה את הגדר לכיוון ישראל. רק בסוף המבצע יצא הביתה ל־48 שעות, ומייד נסע לטל. "בסוף שנינו הגענו לעזה, אבל נפגשנו רק בבית החולים", הוא אומר.

בסוף השבוע האחרון קיבלו שניהם חופשה בבית. גיא מהצבא, טל ממחלקת השיקום האורתופדי בבית החולים. טל לא היה בבית כבר כמעט חודשיים, אבל הוא אומר שלא הרגיש שם נוח עם כיסא הגלגלים. "בעבר, כשהייתי חוזר הביתה בשבת, הייתי יוצא לבלות עם חברים, מסתובב, מטייל. כל מה שכולם עושים. עכשיו, איפה שאני לא אהיה, אני על הכיסא. אז עדיף שהבית שלי לזמן הקרוב יהיה בבית החולים. 

"פה אני יכול להתנייד לכל מקום, יש לי מיטה ומרפסת, אני יכול להיכנס לכל מקום עם הכיסא. משפחה וחברים יכולים לבוא לכאן, ומביאים לי כל הזמן אוכל של בית. זה כיף, האהבה והחיבוק האלה. אני מאמין שכשאהיה בריא, יהיה לי יותר טוב לחזור הביתה. בטח לגיא היה יותר טוב בסוף השבוע הזה בבית, הוא היה יכול לישון סוף סוף כמו שצריך". 

מראה החיילים שמסתובבים בבית החולים השיקומי בשיבא הפך שגרתי מדי. מנהל המחלקה לשיקום אורטופדי, ד"ר צאקי זיו־נר, מוודא שכל אחד מקבל טיפול בהתאם לסוג הפציעה. ליד המיטות של רבים מהחיילים תלויים דגלי ישראל. על אחת הדלתות תלוי דגל גולני. נכון לאמצע השבוע מאושפזים כאן 36 חיילים שצריכים לעבור שיקום אורתופדי או נוירולוגי. טל אמור להיות כאן כחודש וחצי עד שיחזור, לכאורה, לחיים רגילים.

"את מבינה, אני לא אוכל להמשיך בחיים כמו כל האנשים", הוא אומר בשקט. "את חוזרת הביתה, ויוצאת לרחוב, ואת שונה לגמרי. אבל הכל מסביב לא שונה. כולם המשיכו, ואת לא. לא משנה אם זו פציעה נפשית או פיזית, אולי את אותו בן אדם, אבל זה לעולם כבר לא יהיה אותו הדבר".

רגע אחרי הוא כבר אומר שלא צריך לעודד אותו, זה הוא שמעודד את החברים. "קם מהכיסא ורוקד להם", הוא צוחק בציניות. בעוד חודש וחצי היה אמור לצאת לחופשת שחרור. התוכנית המקורית היתה לעבוד בעבודה מועדפת בחקלאות בצפון, להרוויח קצת כסף. הפציעה היא אולי עיכוב קטן בדרך. כבר כמה זמן שהוא וגיא, שאמור להשתחרר בעוד שנה, מתכננים לצעוד יחד בשביל ישראל מהצפון עד הדרום. "אני נותן לטל את הזמן לחזור לעצמו ולהתחזק", אומר גיא. "אני מניח שייקח לו פחות משנה, ואז כבר הוא יחכה לי".

לכבוד החזרה הביתה, טל קנה לעצמו גיטרה חדשה. התעקש להוציא מכספו. "אחרי חוויה כזו אתה מייד רוצה את הגיטרה הכי טובה", הוא מחייך. עכשיו הגיטרה פה, על המיטה בבית החולים, לצד עוגה מקושטת בסמל גולני והרבה פינוקים. עשרות חברים באים לבקר, רובם מכירים גם את האח גיא. יחד הם מנגנים, מחליפים חוויות, צוחקים, שומרים על אופטימיות. מנסים לשכוח איפה הם נמצאים בדיוק ולמה.

משפחת קידר (מימין: דוד, טל, אורנה וגיא). "חשוב לנו שעם ישראל יידע שניצחנו" \ צילום: משה שי 

אמא בכתה מהתרגשות 

ההורים אורנה ודוד כבר קצת יותר רגועים משהיו כשפגשנו אותם בפעם הקודמת, מייד לאחר הפציעה. הם יכולים למקד עכשיו את כל תשומת הלב בשיקום של טל, בחזרה לחיים. נותנים לשני הבנים להסתודד ביניהם, לחלוק את החוויות.

"כשגיא בא לפה לאפטר, הוא לא הודיע לנו מראש", מספר האב דוד. "עמדתי עם טוביה ליד המקרר במחלקה, להביא אוכל לטל. פתאום אני מרגיש טפיחה על הגב, ומישהו אומר לנו, 'לא נמאס לכם מהמקרר?' וזה היה גיא. הפתיע אותנו, לא רצה להטריח. זה היה כל כך מרגש. אשתי היתה בהלם כשהתקשרתי להגיד לה. מאוד התרגשנו, הרי לא ראינו אותו כמה שבועות ובקושי דיברנו איתו".

באחד מימי הלחימה ציינה אורנה את יום הולדתה. "לא חגגנו, כמובן, אבל פתאום התקשרה אליה השלישה של הגדוד. היא אמרה מייד שהכל בסדר, שגיא עלה מולה בקשר וביקש ממנה להתקשר לאחל לה מזל טוב, ושהוא אוהב אותה. היא בכתה בטלפון מרוב התרגשות". 

בטלוויזיה שמאחוריהם משדרים ראיונות עם לוחמים. מבלי משים, המבט שלהם סוטה למרקע וחזרה. מציצים בשמות החללים המוכרים לשניהם, מקשיבים בחצי אוזן לסיפורי הקרבות, שבחלקם השתתפו שניהם. מסננים בלחש שסגן איתן, שנכנס למנהרת התופת לאחר חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין ז"ל, הוא אחלה גבר. שניהם נבוכים כשאני אומרת להם שהם גיבורים. משפילים מבט.

"הוא גיבור", אומר גיא על אחיו. "אני בטוח שהוא מודאג, וכואב לו, ויש רגעים שקשה לו מאוד, אבל הוא לא חושף את זה החוצה. אותו לא צריך לעודד, הוא מעודד את מי שסביבו. החיוך שלו אמיתי". 

"חשוב לנו שעם ישראל יידע שניצחנו", אומר טל, וגיא מהנהן. "נתנו מכה קשה לחמאס. ברור שההרגשה של החי"ר היא שזה לא מספיק, אבל זה בריא, צבא שרוצה תמיד לעשות עוד. אני יודע שאם הייתי יכול לחזור הייתי חוזר להילחם. זה מה שכל אחד היה עושה, מה זה משנה מה קרה לך". 

גיא ואורנה. עוגה ופינוקים \ צילום: משה שי 

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו