סמ"ר טל קידר שוכב במיטתו במחלקה הכירורגית בבית החולים בילינסון. ילד צעיר, חבוש בפניו. הוא מוקף בחברים ובני משפחה. הוריו, אורנה ודוד, מחזקים את ידיו, מטפלים, מלטפים. שמחים שהוא חי, שיצא מעזה. עם הפציעה הקשה שלו, שבמהלכה איבד את עינו השמאלית וספג רסיסים ברגל ובראש, עוד ילמדו להתמודד. אבל הלב חצוי. בנם השני, גיא, עדיין נמצא שם, בתופת. קצין בסיירת גולני, בדרגת סגן, עמוק בתוך הלחימה, ונכון לכתיבת שורות אלו, הוא אפילו לא יודע שאחיו נפגע. טל שוכב במיטת בית החולים באפיסת כוחות, מנסה לקדם בברכה את המבקרים הרבים. הוא מפקד צוות בעורב, גולני. בסוף השבוע האחרון נפצע קשה בהיתקלות עם מחבלים, פונה במסוק לסורוקה, ומשם לבילינסון, בשל חומרת הפציעה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ההורים מנסים לשמור על קור רוח, אבל מודים שבפנים הם רועדים. ביקשו מכל הגורמים לנסות להגיע לגיא, אבל שיודיעו לו רק אם יוכל לצאת. אחרת, שלא יודיעו. "הם חברים בנפש, לא רק אחים", אומר האב דוד (62), "ואנחנו לא רוצים שחס וחלילה גיא לא יהיה מפוקס שם לרגע. הם נלחמים כמו אריות. החלום שלי הוא לראות את גיא הולך במסדרון הזה במחלקה, מגיע פתאום לבקר את טל", הוא כמעט לוחש, כאילו מבקש בתפילה. מסתכל על הטלפון, אולי תכף גיא יתקשר. אולי תכף יגיע, עם המדים המאובקים, רק לכמה שעות, רק להגיד שהכל בסדר, לתת חיבוק, לצחוק עם טל. "אנחנו מתים לשמוע ממנו, אבל אולי יותר טוב ככה. מניחים שהוא בסדר. מחכים להפוגה, שהוא ייצא לנוח, ואז מקווים שיודיעו לו וייתנו לו לבוא".
ארבעה ילדים יש במשפחת קידר מכפר סבא. "צוות קידר", מגדיר אותם דוד. טוביה (25) הוא הבכור. אחריו נולד גיא (22), ואחריהם התאומים, טל ועדי (21). טוביה היה קצין במדור תנועה בלשכת הגיוס בתל השומר, והיום לומד כלכלה ומינהל עסקים. עדי שירתה כמש"קית ת"ש בבית ספר לאיסוף קרבי. היא השתחררה לפני ארבעה חודשים, ועובדת בחברת סרטי קולנוע לפני שתתחיל ללמוד. "טוביה כבר השתחרר, לשמחתי", אומר דוד ותוהה רגע אם ראוי לומר "לשמחתי". מייד הוא עונה לעצמו שכן. "כבר יש לי פה שניים, מותר לי לשמוח על השחרור של השלישי".
גיא התגייס לגולני. זה היה רק טבעי שאחיו ילך בעקבותיו. כשטל הלך לגיבוש של החטיבה, גיא נתן לו טיפים. "הוא מאוד שמר עליו, סיפר לו שכשהוא היה בגיבוש נתפס לו השריר בזחילה בקוצים, והקצין אמר לו, 'עזוב, בשביל מה אתה צריך את זה', כאילו כדי לשבור אותו. והוא הבין שאסור לוותר. אז הוא שידר את זה לטל, אמר לו, 'לא משנה מה - אתה ממשיך'. וזה מה שהיה איתו תמיד".
הם עברו דרך כמעט זהה. ההורים מספרים שבאחת הפעמים, כשהיו באותו בסיס, אחד המפקדים ניגש לטל ושאל אותו איך הוא פה, כשלא מזמן ראה אותו במקום אחר לגמרי. כמובן, הוא התכוון לגיא.
"הם לא כל כך דומים, אבל מי שלא מכיר ושומע את השם קידר יכול להתבלבל", צוחקת אורנה (52). "הם תמיד עברו באותם מקומות, עד שגיא יצא לקצונה. הרבה אימונים משותפים, ואפילו המסלול כמעט זהה". ברוב הפעמים הם לא יצאו הביתה יחד, אבל כשהזמנים כן הסתדרו, הפך הבית לחמ"ל צבאי. דוד: "הם היו יושבים שניהם לדבר בצד על כל מיני דברים שקשורים לפעילות או לאימון, ואני הייתי מקשיב בקטנה. ואז הם היו קולטים אותי ונכנסים לחדר. טל היה פשוט טורק את הדלת, שאדע שזה לא בשבילי".
האחים לבית קידר, בצילום מלפני כשנתיים. מימין: טוביה, עדי, טל וגיא
"הפעם הייתי בלחץ"
ביום העצמאות האחרון קיבל טל את אות החייל המצטיין מאלוף פיקוד הצפון, וגיא קיבל תואר חניך מצטיין גדודי בקורס קצינים. "כל עוד שהיה מדובר בקורסים ובהכשרות, הייתי ממש בסדר עם זה ששניהם בגולני", מודה אורנה. "אפילו במבצע עמוד ענן, כששניהם היו באותה נקודת היערכות בציפייה להיכנס, הייתי בסדר, כי בסוף הם לא נכנסו. אבל הפעם הייתי בלחץ. זה היה בלתי נמנע ששניהם יהיו יחד בלחימה הזאת, במקום הזה".
רגע לפני ההחלטה על הכניסה הקרקעית לעזה, גיא היה בחופשה בברלין. הוא היה אמור לחזור ב־13 ביולי, אבל הקדים את הטיסה חזרה. "הוציא מחדש 580 דולר, כדי לחזור ולהיות עם החבר'ה שלו. הצוות שלו היה בנקודת הכינוס בדרום, והוא היה צריך לעלות לצפון לקחת את הציוד האישי. בשבת בבוקר כבר לקחתי אותו לדרום".
באותו הזמן, טל כבר היה בנקודת הכינוס של החטיבה בדרום. אורנה, שלא ראתה את בנה הצעיר כבר שלושה שבועות, שלחה לו דברים עם גיא. "שלחתי פיצוחים שהוא אוהב, פירות יבשים שיהיה לו כוח, גופיות ותחתונים, כי הוא לא היה בבית המון זמן. רציתי לנסוע עם דוד וגיא לנקודת הכינוס, לראות אותם, להיפרד, אבל היו אזעקות והיו טילים, והם אמרו לי שלא כדאי. נשארתי בבית, והלב כבד".
דוד הסיע את גיא לתוך השטח שבו היו חיילי החטיבה. "לא יכולתי להתקשר לטל להגיד לו שאני כאן, כי לקחו להם את הטלפונים, אז נסעתי לאט, כל כך קיוויתי שהוא יראה אותי, יזהה את הרכב, יבוא להגיד שלום. דרך של 300 מטר בערך עשיתי ברבע שעה. אבל הוא לא ראה ולא בא".
טל התקשר להוריו באמצע אותו שבוע, להגיד שהוא בסדר. גיא הצליח ליצור קשר פעמיים, ואפילו אמר שמשעמם להם. "צעקתי לדוד שיגיד לו בטלפון שימשיך להיות לו משעמם", אומרת אורנה ומחפשת את ההודעות בסלולרי. "הנה, כאן גיא כתב לי שנגמרת לו הסוללה, אבל כשהוא יוכל הוא יתקשר, ושיהיה זמין מדי פעם. אחר כך, במוצאי שבת שמענו בתקשורת שגולני נכנסו לעזה. ואז את מפסיקה לחשוב".
לאורך כל השבוע האחרון, אורנה מנסה לא לחשוב. בסוף השבוע עוד עשתה הליכות בים, כהרגלה, נפגשה עם חברות, ניסתה להתאוורר. "כל הזמן מדברים על זה, אבל בבית את מרגישה פשוט חנק. כל היום צמודה לטלוויזיה, למידע, לא יכולתי לשאת את זה. ביום שישי שעבר הלכתי למספרה בהרצליה, כי אמרתי לעצמי שאני צריכה להיראות נורמלי, כי אני לא יודעת מה יהיה. היתה לי תחושת בטן שאני צריכה לשמור על שפיות, להיראות כמו שצריך.
"אז כל דבר שיכולתי לעשות, עשיתי. במיוחד בתקופה כזו רגישה. ואז שמעתי על ההרוג מהרצליה, ופרצתי בבכי נורא. זה תפס אותי מאוד קשה, הידיעה הזאת".
כבר כמה ימים שהיא מנסה להדחיק מחשבות רעות, לחשוב חיובי. גם עכשיו, כשטל פצוע, וכשהיא יודעת שגיא נלחם במקום הכי קשה שיש. לחברות היא עונה שזה היה בלתי נמנע ששני הלוחמים שלה יהיו בלחימה יחד, ולכן גם יעשו מה שצריך.
"אני לא יודעת אם זה סוג של בת יענה, אבל אני מנסה לשמור על שפיות. להיות עסוקה, לתקתק את הבית. כשאני פה עם טל אני חזקה בשבילו, לא רוצה להתעסק עם המחשבות. אבל בלילה הראשון, כשטל היה בבית החולים, דוד וטוביה היו איתו ואני ישנתי בבית עם עדי, ולא נרדמתי. הראש מלא במחשבות, בין טל לבין גיא, והדבר העיקרי שאת רוצה זה לא לחשוב".
"התקופה הכי קשה היא ההמתנה, חוסר הידיעה", אומר דוד. "את שומעת את הפרשנים, ואת הדיווחים על הפצועים, וההרוגים, וזה מקפיץ את הלב. אני קצת יותר מעורה במה קורה שם בפעילות, ויודע שבאימון גיא הוביל את החטיבה, מה שאומר שהוא בשפיץ של השפיץ. אבל אני לא מספר לאורנה הרבה מהדברים, למה צריך להוסיף למתח שכבר יש". הוא בוהה בחלון, ואחר כך הולך לקצה המסדרון. מחכה.
"ואז קיבלנו את הבומים"
הטלפון של דוד צילצל בשש וחצי בבוקר, יום ראשון. הוא היה במטבח, שתה קפה. המספר שעל הצג לא היה מוכר. "אבא, זה טל", אמר לו הילד, ועוד לפני שדוד הספיק לשאול מה שלומו, טל אמר שהוא פצוע קל, ושייקח את הרופא. "הרופא בסורוקה התחיל להסביר לי שהוא בסדר, שיש לו רסיסים ליד העין וברגל, אבל הוא מטופל ויתקשרו אלינו בהקדם. המלאכיות של ר"מ 2 מסורוקה התקשרו אחרי כמה דקות, אמרו שהן לידו, שאלו אם נרצה מונית כדי להגיע לבאר שבע. אמרתי שאני בסדר, שאנהג בעצמי. אתה לא חושב באותו הרגע בהיגיון. רק רוצה לראות את הבן.
"הערתי את האחים שלו ואת אורנה, ואמרתי להם שטל בסדר אבל הוא פצוע, וצריך לנסוע לסורוקה. לגיא בכלל לא ניסינו להודיע, ידענו שאין לנו דרך כרגע. חשבנו איך נגיע לטל. תוך כדי התארגנות התקשרו שוב ואמרו לנו שיעבירו אותו לבילינסון, שיהיה קרוב אלינו. עוד לא אמרו לנו שזה בגלל הפגיעה הקשה בעיניים. ביקשתי לדבר שוב עם טל, החלפתי איתו כמה מילים, ואז העבירו אותו באמבולנס".
אורנה, שכבר רגילה שכשהבנים מתקשרים הם מדברים קודם עם דוד ורק אחר כך איתה, חשבה שטל מתקשר לדבר קצת לפני שהוא נכנס. "הייתי בטוחה שאוטוטו הוא יעביר לי אותו, לא חשבתי שאני צריכה לקפוץ על הטלפון. ואז דוד אמר לי שהוא פצוע קל, וידעתי שהוא שמע אותו, שהוא בריא ושלם. שמעתי בעצמי, מרחוק, את הקול שלו. נגולה אבן מליבי. אמרתי, ברוך השם שהוא בא. פצוע קל, אבל כאן. עוד הצלחתי לדבר איתו קצת כשהוא היה באמבולנס בדרך לבילינסון, הוא נשמע עייף. אמרתי לו שתכף ניפגש ונדבר".
כשהאמבולנס הגיע לבית החולים, בני משפחתו של טל כבר היו שם. הספיקו להחליף כמה מילים, לחבק, ללטף. אורנה החזיקה לו את היד, לא עזבה. ליוו אותו בבדיקות. "ואז קיבלנו את הבומים", אומר דוד. "הוא נכנס לשלושה ניתוחים רצופים, בערך שש שעות היה בחדר ניתוח. ואנחנו בחוץ משתגעים. אמרו לנו שהצליחו להוציא את הרסיסים מהראש ומהרגל, שזה מזל, אבל הוא איבד את הראייה בעין אחת, וזה בלתי הפיך".
פרופ' דב וינברגר, מנהל מערך העיניים בבילינסון, ניתח את טל עם ד"ר ענבל אבישר, פלסטיקאית. "עוד כשעברתי על הבדיקות שנערכו לטל בסורוקה ראיתי שמבנה העין נפגע. לכן כבר בשיחה איתו ועם המשפחה לפני הניתוח הכנתי אותם לאפשרות שלא יוכל לראות בעין הזו יותר. כשהבחנו שהעין לא תהיה כשירה לראייה, החלטנו לבצע ניתוח שיקום של העין, שיאפשר בעתיד הרכבת עדשת מגע קוסמטית שתיראה כמו העין הבריאה שלו.
"אחרי הניתוח הסברתי להוריו של טל שמניסיוני, אנשים עם פציעה כזאת יכולים לקיים שיגרת חיים תקינה. הם קיבלו את הדברים בעוז רוח, זו משפחה גיבורה, ואני מקווה שעם הזמן טל יבין שאפשר לחיות חיים טובים ומלאים גם עם עין אחת".
לנגן שוב בגיטרה
מסדרון המחלקה הכירורגית מתחיל להתמלא באנשים. חברים של ההורים, של טל, של האחים. אישה עם שלושה ילדים נכנסת לחדר של טל, מפצירה במשפחתו לקבל חבילה קטנה של דברים מתוקים עבור החייל האמיץ. אתמול זה היה סבא עם נכדיו, שהביא ממתקים ואמר תודה. בבוקר הגיע אביהו, חברו של טל לצוות שנפצע איתו בהיתקלות. בא לכאן מייד אחרי ששוחרר מסורוקה. כשדוד רואה את החבר בקצה המסדרון, הוא מזיל דמעה. מחבק את החבר חיבוק אמיץ, מכניס אותו לחדר של טל ונותן להם זמן לבד. "זו אחוות לוחמים. אחים לצוות. הם כמו משפחה, הילדים האלו".
אורנה ודוד לוחצים יד למבקרים, מעריכים את החיבוק שהם מקבלים מכל עבר, את הנתינה. כלפי חוץ הם משדרים עסקים כרגיל, אבל בפנים הלב רועד. דוד מסתכל על אורנה במבט מלטף, מרגיע, והיא מצידה נלחמת כדי לא להישבר.
"אנחנו נעים בין בן אחד לשני", היא אומרת. "אצל טל אנחנו מעודדים ומתלוצצים, אבל במסדרון מסתכלים כל הזמן, אולי גיא יגיע. פה אני שומרת על שפיות, כי אנשים באים ומבקרים, וזה קצת מסיט את המחשבה ממה שאנחנו עומדים לעבור עם טל, וממה שקורה עם גיא. אבל כשאני מגיעה הביתה, אני מתפרקת".
לפני שטל נכנס ללחימה, הוא אמר לעדי ולאמו שהוא מחכה לחזור ולנגן בגיטרה. "הוא אף פעם לא היה ילד רגשן, אבל פתאום הוא אמר שנעשה ארוחה משפחתית כשיחזור. היה משהו שעשה לי תחושת מחנק במשפט הזה. כאילו הוא הרגיש שמשהו עומד לקרות".
רק עכשיו טל מתחיל להיות מודע למתרחש ברצועה. קצין בריאות הנפש, שדיבר עם ההורים, אמר להם לחשוף אותו לאט לאט לאינפורמציה, לכל האמת. הוא הרי יודע שיש לחימה, ויודע שיש מחיר. כבר התחיל לשאול בעצמו את החברים הרבים שבאים לבקר. הם היו חמישה שנפצעו באותה תקרית. "כשטל שמע על זה, הוא אמר שחמישה זה הרבה", מספר דוד. "במציאות של היום, זה קצת מצחיק. מאוחר יותר הוא שאל אם היו הרוגים. טוביה סיפר לו שנהרגו חיילים מגדוד 13 של גולני, וטל אמר שהוא ידע שנהרגו שבעה.
"לאט לאט התחלנו לטפטף לו את המידע - שהמג"ד נפגע, שהמח"ט נפצע. שבאותו הבית שבו הוא נפגע, נהרגו אחרי כמה שעות ארבעה חיילים נוספים. ביניהם היה גם סמ"ר יובל דגן ז"ל, גם הוא מכפר סבא. יובל היה משחק עם גיא כדורגל, והתגייס עם טל. לאורך המסלול הוא היה כמו בן בית אצלנו.
"טל רק שמע והינהן, הוא לא הגיב. אולי התחיל לעכל, לאט לאט. חברים לצוות סיפרו שכשהוא נפצע, הוא אמר 'נפגעתי'. הוא נפצע הכי קשה מכל החבר'ה בבית הזה, ולא הוציא הגה עד שהרגו את המחבל. הם ירו, והוא שכב שם על הרצפה בשקט, שמר על קור רוח, כי היה מפקד. תביני, כולנו כמו משפחה אחת", מדגישה אורנה. "גם בין ההורים יש אחוות לוחמים. היינו נפגשים בשבתות, כשבאנו לבקר את הילדים, אנחנו מדברים כל הזמן. כשטל ראה את אביהו, היה אפשר לראות שהוא התרגש, כמה שהוא בכלל לא רגשן".
דוד אומר שטל הוא לוחם, אחד כזה שלא מחפש לעצמו שום הנחות. "אתמול הלכתי בערב, אחיו ישן איתו, ואמרתי לו שאם הוא ירגיש לא טוב שיקרא לרופא ושיבקש מהאחות דברים. אז הוא אמר לי: 'נו, כבר אתה מתחיל להוריד עלי פקודות?' ואז הבנתי שהוא בסדר. הוא מדבר דוגרי, שונא שהולכים מסביב. כשהרופאה אמרה לו שהעין שלו תיראה בסדר והוא ייראה כמו חדש, הוא שאל אם היא מסתלבטת עליו. אחר כך שאל אם היא מבטיחה שכך יהיה, ואז אמר שהוא סומך עליה. זו נחמה קטנה בכל המצב הזה".
"אנחנו שומרים על שפיות ומנסים להיות חזקים, בשביל טל", אומרת אורנה. "זו טראומה לא נורמלית בשבילו, ואנחנו לא רוצים להכביד עליו. מנסים להדחיק את המחשבות הרעות ואת הרגשות כמה שאפשר. מה שיושב בראש זו העובדה שהוא חי. זה נראה כאילו יש שם רולטה של החיים, וצריך יותר מזל משכל. במקום מסוים, אני מרגישה חוסר אונים, כי אין לי מושג מה עם גיא. אני כל כך רוצה שהוא יהיה פה איתנו".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו