"יצאנו לחפש את הנערים ומצאנו את עצמנו"

הרגע בראיון שבו עיניי התלחלחו היה כששאלתי מתי נפל האסימון, מתי הבינו שהילד שיצא את הבית לא יגיע אליו לעולם. האם כבר כשנודע על החטיפה, או כשנמצאה המכונית השרופה, או רק במציאת הגופות. אורי יפרח מרים אלי עיניים טובות ואומר: "לא הבנתי עד עכשיו. ברגע שאבין את זה, אתרסק". כשהוא אומר את המילים האלה, קולו שרוט בכאב, אני מבינה שלפני שהם סמל לאומי הם קודם כל הורים שאיבדו את היקר מכל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הם לא הכירו אלה את אלה, אפשר שגם לא היו נפגשים לעולם, עד שהילדים שלהם עלו על אותה מכונית, וברית דמים נכרתה ביניהם. כעת הם משלימים זה לזה את המשפטים. מתחבקים. דומעים באותן נקודות. את בניהם הביאו יחד למנוחת עולמים. הם נמצאים בקשר טלפוני יומיומי, כולל קבוצת ווטסאפ פנימית שלהם. נפגשים כמה פעמים בשבוע, באירועי הנצחה. כשהם נכנסים לחדר, רחלי מעירה לאופיר ולאורי שהיא לא מזהה אותם, בכל הפגישות האחרונות היו הגברים עטויי זקן - קודם בגלל שלושים ימי האבלות על הילדים, ואחר כך בשל ימי בין המצרים, עד תשעה באב. כעת פניהם מגולחות, לראשונה זה זמן רב.

חודשיים חלפו מאז שמענו לראשונה את השמות אייל, גיל־עד ונפתלי. מלחמה התחוללה, טנקים כוסו בחול, לוחמים חירפו נפשם - אך שלושת הנערים צרובים בזיכרון הישראלי כאילו נלקחו אתמול. ליוויתי את משפחת שער, שכניי מטלמון, בתוך סערת אי הוודאות, ואחריה בחשכת האבל. הדברים פורסמו גם מעל הדפים הללו.

אבל זה לא היה מסע פרטי של משפחה או של שלוש, אלא סיפור של מדינה שלמה. כולנו חרדנו לשלומם במשך 18 ימי ההמתנה והתפילה. כולנו הצדענו לשלוש הנשים העדינות, שהטביעו בשיח משהו אחר - אמון ותודה ואחריות. ליווינו את ההורים בעינינו, דרך המסכים, מתרוצצים בכנסת, במועצה לזכויות האדם באו"ם, וכולנו נשנקנו. חרב ננעצה בלב כשההמתנה הסתיימה: שלוש גופות נמצאו באזור חברון. מאה אלף איש ליוו אותם בדרכם האחרונה בבית העלמין במודיעין.

12 ביוני, צומת אלון שבות שבגוש עציון. אייל יפרח (19) מאלעד, גיל־עד שער (16) מטלמון ונפתלי פרנקל (16) מנוף איילון עלו על טרמפ בדרכם הביתה. אייל חזר מהלימודים בישיבת שבי חברון. בדרך עצר לביקור אצל סבתו, המתגוררת בקריית ארבע, ומשם המשיך לכיוון הבית. גיל־עד ונפתלי חזרו מהישיבה התיכונית מקור חיים, שם למדו בכיתה י"א.

לפי ההערכה, המכונית שעצרה בתחנה נשאה לוחית רישוי ישראלית. בתוכה ישבו מרואן קוואסמה ועאמר אבו־עיישה, מחבלי חמאס, שלא אותרו עד היום. על ראשיהם חבשו כיפות. הרדיו ברכב היה מכוון לתוכנית ראיונות ברשת ב'. לפי איכוני הטלפון הסלולרי, בתחילה נסעו החוטפים מערבה, אך לפני שחצו את הקו הירוק ביצעו פניית פרסה לכיוון חברון. גיל־עד שער התקשר למוקד המשטרה ולחש "חטפו אותי". קצת אחרי השיחה ירו החוטפים בנערים.

ואלו האנשים שפניהם היו לְאוֹת. הוריו של נפתלי: רחלי שפרכר־פרנקל (46), מרצה לגמרא ולהלכה במדרשות לנשים, וסנ"צ אברהם (אבי) פרנקל (48), עורך דין במשטרת ישראל, הורים לשבעה ("כשהבת הקטנה שאלה כמה ילדים אנחנו עכשיו, הסברתי לה ששישה נמצאים בבית ואחד במודיעין").

הוריו של אייל יפרח: איריס (42), פקידה בחברת ביטוח, ואורי (45), קבלן עצמאי בתחום המחצבות. אייל היה הבכור מבין שבעת ילדיהם. 

הוריו של גיל־עד שער: בת־גלים (42), מורה לאזרחות ומעצבת פנים, ואופיר (43) עורך דין ורואה חשבון, בעל משרד עצמאי. גיל־עד היה ילדם השני מבין שישה, אח יחיד לחמש אחיותיו.

אופיר: "מייד אחרי ההלוויה, הזרקורים הופנו לדרום, בצדק, אבל אנשים עוצרים אותנו ואומרים שהסיפור שלנו עדיין עמוק בלב. בכל מקום שומעים 'לא שכחנו אתכם'. אנחנו לא רמטכ"לים ולא מגידי עתידות, אבל אנחנו רואים רצף אחד, מהחטיפה ועד ימי המלחמה".

אורי: "כשבאים לנחם אותי אני אומר, אל תנחמו אותי, תנחמו את כל עם ישראל. יש המון משפחות שכולות בחודשיים האלה. חבר שלי מהמילואים, אמוץ גרינברג ז"ל, נהרג ביום השני לכניסה הקרקעית.

"לחיסרון הפרטי שלנו אין מנחם, אבל אנחנו רואים מהלך אחד שהתגלגל: החיפושים אחר הבנים, שהביאו למעצרים של משוחררי שליט, שהביאו לירי הקסאמים על הדרום, שהביא לפעילות צה"ל, שהביאה לחשיפת המנהרות. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אלמלא היו חושפים את המנהרות ומטפלים בהן".

אבי: "זו תקופה לא קלה. אם עד היום הייתי רגיש לגבי נפילה של כל חלל צה"ל או הרוג טרור, היום אני רגיש פי שבעה". 

רחלי ואבי פרנקל. "בעיצומה של המלחמה היינו מגויסים להסברה" \ צילום: מאיה באומל בירגר

•   •   •

רחלי: "בעיצומה של המלחמה היינו מגויסים להסברה. פגישות עם עיתונות זרה, משלחות סולידריות מהעולם, פגישה עם ג'ון קרי. אבל בסך הכול, חווינו את המלחמה כמו כל העם. גם לנו היו אחיינים בחזית, כמו לכולם, ודאגנו להם. בלי לדעת חשבונות שמימיים, ואני באמת לא יודעת, העובדה שהגענו למלחמה ממצב של סולידריות היתה מהלך מכין לקראת מלחמה קשה. חברתית, הגענו אליה מוכנים. 

"כל אחת מהמשפחות השכולות שנחשפנו אליהן בזמן הלחימה היתה מדהימה. משפחת שאול, משפחת גולדין. זה מוריד מאיתנו את הלחץ של להיות 'דמויות מופת'. הנה ההוכחה, זה לא אנחנו, זה העם ככה. בסך הכל אמרנו 'תודה'. זה לא צריך להיות מודגש כחריג, זה צריך להיות מובן מאליו. כשהשר אורי אורבך אמר לנו בוועדת הכנסת, בעיצומם של ימי החיפושים, 'אתם אנשים רגילים', הרגשנו שאנחנו רוצים לחבק אותו על זה. כי זו האמת. זו היתה הקלה לשמוע את זה".

אבל אתם לא אנשים רגילים. 

בת־גלים: "זה לא אנחנו. זה העם. יש לנו עם בלתי רגיל. החיבוק, מהשבת הראשונה ועד עכשיו. המילים שמגיעות אלינו עד היום. יש כוחות לעם הזה. יכולנו להיות שלוש משוגעות שמדברות באוויר, אבל עובדה שזה דיבר לאנשים. כל מה שצריך זה לעשות פו על האבק, והכל מתגלה".

איריס: "זה התחיל כמשהו פרטי והפך למסע. אני מסתכלת אחורנית ולצדדים, ואני רואה את כל עם ישראל איתי. היום, בשמונה ודקה בבוקר, קיבלתי טלפון ממישהי שאמרה לי: 'יש מלחמה, אבל לא שכחנו אתכם', והזמינה אותנו לעשות את השבת ברובע היהודי בירושלים. זה מחזק. הכאב מחלחל למקומות הכי נמוכים, הכי חשוכים, אבל דווקא שם אני רואה עוד אנשים איתי. אני לא לבד שם".

ואורי מוסיף: "הדבר הראשון שאבא שלי אמר לי כשהוא ראה אותי אחרי החטיפה, זה 'נבחרתָ'. אני לא שואל לָמה נבחרתי, אלא לְמה".

•   •   •

הם פחות או יותר בני אותו גיל. אופיר שער מתבדח שאנשים אמרו לו שהוא "נראה כמו פרנקל ונשמע כמו יפרח". הנשים מספרות שאומרים להן שהן נראות אותו דבר, "אבל כל אחת מאיתנו שונה". 

"זה נכון שעולם הערכים, השקפות החינוך ותפיסות העולם שלנו קרובים. שלושת הבנים שלנו ניגנו בגיטרה, אהבו לטייל בטבע, למדו גמרא ושיחקו כדורסל. אבל עם כל קווי הדמיון, יש גוונים שונים. כל זוג והדינמיקה שלו. גם בקבורה שלהם ערכנו הלוויה משותפת, אבל לפני כן היו טקסי אשכבה פרטיים של כל משפחה ביישוב שלה ופרידה אישית מהילד".

אני מנסה לפענח איתם את פשר האהדה הציבורית הגדולה שקיבלו. "לא באנו בכובע של מתנחלים או דתיים, אלא אבא ואמא שהילד שלהם יצא ולא חזר", אומרת בת־גלים. "הכאב והחרדה חוצים קבוצות ומגזרים. זה היה יכול לקרות לכל אחד. אם לא בטרמפ אז באוטובוס, אם לא באוטובוס אז בקניון. הסיפור הוא שיש פה איום עליך, כישראלי".

ורחלי ממשיכה: "בחברה הישראלית אין דבר חשוב יותר מילדים. רוב ההורים יכלו לדמיין את עצמם בקלות במצב שלנו. היה שבריר שנייה שניסו להגיד משהו על הנסיעה בטרמפים, וזה עבר".

"אני חושבת שזה לא אנחנו אלא הילדים שלנו, שנגעו באנשים", אומרת איריס. "העיניים שלהם, הפנים הטובות שלהם, הטוהר, הטוּב, נכנסו לאנשים אל הלב".

"אנשים הבינו שאנחנו כנים", אומר אבי. "התנהלנו שבועיים וחצי בתוך הוריקן תקשורתי, בלי יועץ תקשורת ובלי אסטרטג. מהבטן. גם לא צרכנו תקשורת. לא הלכנו לפי שיח שהכתיבו לנו אלא לפי הלב שלנו".

איריס: "כשיצאתי לתקשורת בפעם הראשונה, בכלל לא ידעתי איך רחלי ובת־גלים נראות. הן כבר התראיינו לפניי, אבל לא ראיתי אותן. הייתי בתוך הסערה שלי, מנותקת מהתקשורת. התברר שאמרנו אותם דברים, בלי לתאם ובלי שדיברנו מראש".

מה עבר עליכם בימי החיפושים? אילו מחשבות עברו בראש?

בת־גלים: "היו לנו המון משברים. זה לא היה קל. כדי להתמודד עם הדבר הענק והמבהיל הזה, שחטפו לי את הילד, נכנסתי למוד של חשיבה חיובית. הרגשתי שאין לי ברירה אחרת. במצב כזה, הראש לא סורק ביקורת ולא מחפש את הרע. ראיתי רק טוב. כמה עושים טוב בשבילנו. לא חשבנו מה לא מספיק, אלא כמה הצבא מתאמץ, כמה עוזרים לנו, כמה העיתונאים נחמדים.

"הדחקתי בכוח את המחשבות הרעות. חששות על מה עושים לו, מה הוא עובר בידיים שלהם. היו תסריטים בראש, ועבדתי כל הזמן בלדחוק אותם הצידה.

"הרגשתי הרבה תסכול. התפקיד שלנו כהורים זה להיות עם הילד במצב של חוסר אונים. הרי ביום־יום השוטף הם כבר גדולים, הם לא זקוקים לנו. והנה, עכשיו הבן שלי צריך אותי, ואני לא מסוגלת לעזור לו. כל הזמן אמרתי לעצמי שמה שמחזיק את גיל־עד זו הידיעה שעושים בשבילו הכל".

רחלי: "נתן שרנסקי סיפר לנו שכשישב בכלא ברוסיה, היתה לו ידיעה פנימית עמוקה שהופכים עולמות בשבילו. בעיקר קיוויתי שהם יחד. אפשר לאבד את השפיות אם הם לא יחד. השתדלתי לא לחשוב על התנאים שבהם הם מוחזקים, אבל לפעמים זה קפץ לתודעה בלי בחירה.

"יש שיר עם מילים מתהילים, 'מוסרותיהם ינתק'. לכאורה שיר שאמור לחזק, שאומר שהשם ינתק את השלשלאות שלהם ויחזיר אותם. אבל אותי זה החליש: ברגע שהבנתי את המשמעות, מייד היתה לי תמונה בראש שהם מוחזקים כשהידיים והרגליים שלהם קשורות. במצב כזה אי אפשר להתמכר למחשבות על מה קורה להם עכשיו. זה לא אפשרי".

איריס: "הבת שלי שאלה אותי אם הם יחד או שהפרידו אותם. עודד אותי לחשוב שהם יחד. אני מרגישה שהם יחד גם עכשיו. אמרתי לשאר ההורים, כל זמן החיפושים, שאייל יותר גדול, ואני בטוחה שהוא שומר עליהם.

"מישהו בא אלי עם איזשהו פרט מידע שעבר ברשתות החברתיות ושאל אותי אם זה נכון, אם שמענו על זה. הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי: אתה רוצה לחזק או לחטט? מה המטרה שלך? האנרגיות שלי שמורות למה שמחזק אותי. בחור אחר, שהכיר את אייל, אמר לי שהתכונה הכי בולטת שלו היא החוסן הנפשי. זה חיזק אותי מאוד. כשאני יודעת שהוא נמצא אי שם, חוסן הוא תכונה נדרשת.

"עד הרגע שהגיעו המבשרים דמיינתי את אייל באופן מאוד מוחשי נכנס בדלת הבית". כשהיא אומרת את זה, בת־גלים ורחלי חוזרות אחריה כהד: גם אני, גם אני. "ציפינו שידפקו בדלת בלילה, שיגידו, 'אורי, איריס, קומו, מצאנו אותם'. ובכל בוקר, כשהתעוררנו, זה היה משבר. ביום הראשון, כשהבנו שהוא לא בישיבה ולא בצומת ולא אצל סבתא, לקחתי את התיק ואמרתי לאורי: נוסעים לשם, נוסעים להביא אותו. הורה שנעלם לו הילד בגן השעשועים, אינסטינקטיבית הוא רץ לחפש אותו. היו ימים שישבנו וחיכינו בבית. אבל במצב כזה אי אפשר לשבת ולא לעשות כלום. היה בי רצון להיות עם החיילים, לצאת לחברון, לחפש את אייל יחד איתם".

אופיר ובת־גלים שער. "העובדה שיש למוות של הילדים משמעות היא מאוד חזקה" \ צילום: מאיה באומל בירגר

•   •   •

אני מבקשת מהם לבחור רגע אחד שנחרת בהם מ־18 הימים שבהם המתינו לבנים. "לפני השבת השנייה היה לי מאוד קשה", אומרת בת־גלים, "להיכנס לעוד שבת של אי ודאות? לא האמנתי שנכניס עוד שבת והוא עדיין לא בבית. ואז מגיע אלי חייל, אחד ממפקדי מבצע 'שובו אחים', והוא בעצמו בן שכול שאיבד את אמא שלו בפיגוע ירי.

"והוא מספר לי איך תוך כדי החיפושים, על הדרך, הם מאתרים כמויות של נשק, מצבורי תחמושת, כספים ששימשו לטרור, עוצרים מבוקשים שתיכננו פיגועים. הילדים שלנו מנעו עוד הרג ורצח. ואני מבינה שמה שהם עושים בינתיים, בחיפושים, זה עצום, אנחנו באמצע מהלך לאומי, זה בכלל לא משפחת שער.

"הרגשתי שאני צריכה לבקש סליחה שאני רוצה את הבן שלי בבית, איך אני לא מתביישת להפריע לעם ישראל. אמרתי לקדוש ברוך הוא, אתה יודע מה? קח שבת, עוד שבת אחת, ותחזיר לי אותו. החייל הזה, אציל נפש, נתן לי הרבה אנרגיות".

•   •   •

אופיר: "אני לא יכול לשכוח את הנסיעה עם אבי פרנקל, בלילה הראשון, כשהבנו שהם נחטפו. נסענו יחד לחפש אותם בצמתים ובכבישים, תוך כדי שיחות למוקדים הצבאיים. מרגע מסוים אני יכול לעצום את העיניים ולשחזר דקה־דקה. היתה שם תחושה של שותפות גורל. אם הייתי לבד, הייתי מתפרק. באותן שעות הרגשתי שמישהו איתי בסערה הזאת. זה חיזק אותי, וגם הכאיב לי שיש עוד מישהו שכואב כמוני. 

"לא תרגלו אותנו בשום מקום לסיטואציה הזאת. שני גברים שמחפשים את הילדים שלהם, ומבינים שמשהו נורא קרה. בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, הגענו להתפלל בישיבה של הילדים שלנו. ביקשתי ממישהו שימצא לי תפילין ספרדי שמאלי. שילוב נדיר, שלא קל למצוא. אבי אמר לי שבזמן כזה סוג התפילין כנראה לא משנה, מה שאניח יהיה טוב, התפילה תתקבל. אחר כך התחבקנו והלכנו אל הלא נודע".

אבי: "אם אני חייב לבחור רגע אחד זה יום שישי בבוקר, היום הראשון. עליתי לחדר של נפתלי. הוא לא היה שם. התקשרתי אליו, הוא לא ענה. אני מכיר את הילד שלי. הוא לא ברח עם חברים לעשן סמים, לפגוש בחורות, לראות סרטים. באותו רגע הגיליוטינה נפלה. רחלי חשבה על תאונת דרכים. אני לא ידעתי על מה לחשוב, אבל היה ברור לי שאנחנו בצרות גדולות".

18 הימים הללו היו עבורכם הכנה נפשית לבשורה הקשה?

רחלי: "היינו בתהליך הכנה כלשהו. אני לא מבינה איך אדם עובר חוויה שהילד יצא בבוקר מהבית, פגעה בו מכונית, וזהו - הוא לא יחזור. אצלנו זה היה תהליך ארוך ואיטי. הרגשתי עטופה בחום ובאהבה. זה לא היה תהליך חד, אלא התרחשות ממושכת. האובדן הוא אותו אובדן בשני המקרים, הבור אותו בור, אבל התגלגלנו לחוויה דרמטית ושונה.

"באחד הימים, הרמטכ"ל אמר ש'הדאגה לשלום הבנים גוברת'. אני לא הרגשתי ככה. ביום ה־17 הייתי מלאת תקווה בדיוק כמו שהייתי ביום הראשון. ביום ה־17, בסוף העצרת בכיכר רבין, הייתי בהיי מטורף. חשבתי שהם חייבים לחזור בחיים. ברגעים של כנות, אמרנו לעצמנו שזה עשוי לקחת כמה חודשים. מצד שני, לא הייתי מוכנה לתכנן מאבק של חודשים. 

"קבעו עצרת תפילה לשבוע אחרי, ואני אמרתי לעצמי, עד אז הם כבר יחזרו והעצרת תהפוך למסיבת הודיה. כשדיברו איתנו על אירוע למען הנערים בחודש אלול, חשבתי שאני משתגעת. מי שהציע לנו את זה בא לחזק ויצא מחליש. מה פתאום אלול? מחר הוא חוזר.

"היו הערכות לגבי הסיכויים. אבל אם הסיכוי שהם בחיים הוא 20 אחוז או 50 אחוז, זה לא משנה את התמונה. היו בידי מערכת הביטחון ממצאים שתמכו בזה שהחוטפים רצו להחזיק מישהו בחיים. 

"ביום ראשון או שני שאחרי החטיפה, אבי הבין שהיה נשק חם ברכב השרוף, רכב החוטפים. כשהוא שמע על זה, הוא התיישב וכתב את ההספד.

"שר הביטחון פרש בפנינו את כל האפשרויות: שהתבצע ירי לצורך הרתעה בלבד, שהם פצועים, או שהם נהרגו מהירי. אבל באותו לילה, אבי החליט לכתוב הספד. הוא סיפר לי את זה רק אחרי ההלוויה. במשך השבועיים האלה היו לנו יום אופטימי־יום פסימי, אבל העובדה שההספד היה בכיס שלו נתן לו ביטחון פסיכולוגי שהוא לא לגמרי מעופף. שהוא גם ריאליסטי".

אבי: "היה לי הספד בכיס, אבל כשאומרים לך שיש אפשרות שהם חיים ויש אפשרות שהם מתים, אנחנו כמשפחה שמענו את מה שרצינו לשמוע. האפשרות שהלב שלנו ייחל לה. זו התקווה שהייתה לנו כל הימים האלה. הייתה אמירה דומיננטית שהנחת העבודה היא שהם בחיים. אם לא היתה הנחת העבודה הזו, לא היו מוצאים את הגופות שלהם גם בעוד שבע שנים".

"הפרידה מגיל־עד היתה הדרגתית", אומרת בת־גלים בכאב. "זה התחיל בליל החטיפה, חמישי, 1 בלילה, כשהתחלנו לדאוג. אחר כך, ב־4 לפנות בוקר, כשאמרו לנו שיש איכון של הטלפון מאזור יהודה, זה לא נשמע טוב. יום שישי הראשון היה מאוד קשה, כי הכל היה פתוח, הכל היה אפשרי, וגם שם היה מימד של פרידה.

"כשהתחילו חיפושים, נכנסה אופטימיות. כולם אמרו שהנחת העבודה היא שהם בחיים. ואם הרגו אותם, זרקו את הגופות וכבר היו מוצאים אותם. היתה לנו פרידה ארוכה, אבל הבשורה הקשה היא לא משהו שאפשר להתכונן אליו".

אופיר: "לא ידענו בזמן אמת שאלה יהיו 18 ימים. כל יום חשבנו שהוא האחרון, והשאלה היתה איך עוברים את המשך היום, עד שגיל־עד יגיע. היינו כמו לוחמים תחת אש, בקרב. כל הזמן עסקנו בעשייה - עם מי נפגשים, עם מי אפשר לדבר. לא ישבנו בבית, כוססים ציפורניים ומורטים את השערות. בשבוע האחרון הצלחנו, אחרי הרבה לחץ, לקבל הסכמה של האפיפיור לפגוש אותנו. היינו אמורים להיפגש איתו ביום שני, שבוע אחרי שהגופות נמצאו".

מה עבר לך בראש ב־18 הימים האלה?

"בלילה הראשון, כשהוא לא ענה לי, כתבתי לו סמס ב־2 לפנות בוקר 'איפה אתה', עם חמישה סימני שאלה. זה מה שמהדהד לי בראש מאז. איפה אתה. איפה אתה, בן שלי. אחר כך שמענו את הקלטת. לשמוע אותו לוחש 'חטפו אותי' ואז 'איי'. שלושת הקולות האלה - חטפו אותי, איי, איפה אתה - קיבלו אצלי מימד אחר. הם נשארו בגבורה, לא התעמעמו לי. ה'איי' קיבל משמעות כואבת, כי בסוף קלטנו מה המשמעות שלו".

"זה ה'איי' של גיל־עד?" מוודא אורי.

"אנחנו לא זיהינו את זה כקול של נפתלי", מוסיפה רחלי, ואיריס אומרת שזה לא אייל. "זה כנראה גיל־עד", מהנהנת בת־גלים. שיחה בין הורים על הקול שבו יצאה נשמתו של בנם.

מקום מציאת גופות הנערים

•   •   •

אחר כך, כהרגלם, הם חוזרים להודות. "אנחנו חייבים כל כך הרבה תודה לעם הזה. הציפו אותנו באהבה. רמי לוי, קוקה קולה, תנובה, החקלאים מהמשקים הקטנים, ששלחו לנו את התוצרת שלהם. יהודים שהגיעו אלינו מקהילות בעולם, מדרום אפריקה, מצרפת, מאוסטרליה. המכתבים, הפרחים, האהבה. כל מי שפעל עבור הנערים, כל מי שהתפלל. חילונים ודתיים. גם השותפות עם קהילות חרדיות הפתיעה אותנו לטובה".

הם מספרים על המחוות המרגשות: ישראלי יורד שבא לארץ לחופשה בזמן החטיפה וסיפר להם שהחליט לחזור לישראל, לתמיד, בעקבות התחושות שהתעוררו בו במהלך ימי החיפושים; ספר שהוציאה חסידות חב"ד ובו תיאור של 4,000 מעשים טובים שאנשים קיבלו על עצמם למען החטופים; מכתב תנחומים בכתב ברייל, שהגיע מאדם עיוור; מחברת של בנות תיכון, שבו כתבה כל אחת מחשבות ורגשות באשר לחטיפה.

"נוצר קשר טוב מאוד עם אנשי צוות המו"מ, אנשי המילואים שליוו כל אחת מהמשפחות", אומרת רחלי. "אנשים מצוינים. באחת השבתות התקבצו מחוץ לבית שלנו 200 נערות ונשים, ששרו שירי נשמה בזמן הסעודה השלישית. מישהו מצוות המו"מ שאל אותנו מה זה, אם זה טקס דתי כלשהו, וענינו לו: 'זה נקרא תמיכה'". 

אופיר: "התמיכה הציבורית נתנה לנו כוח, בלי המשבצות המוכרות של עדה, מגזר, קבוצה. פשוט עם ישראל, שעטף אותנו בחום. קיבלתי סמס מלקוחה שלי, לא דתייה, שריגש אותי מאוד: 'ראיתי את 

בת־גלים בחדשות עכשיו. אני חושבת עליכם כל היום - זה שקול לתפילה?' נפלו מחיצות. יש לי ידידה שמבחינת דעותיה הפוליטיות, להגיע אלינו ליישוב זה כמו לחצות את הרוביקון. היא באה כדי להתחבר ללבבות".

סירבתם להשמיע ביקורת, למרות הטיפול הכושל של מוקד 100, עיכוב העברת המידע מהמשטרה לצבא או ההתמהמהות בהריסת בתי הרוצחים. היתה לכם החלטה מודעת לא להשמיע את הטענות?

אבי: "טבעי לנו להביע אמון במערכת. אנחנו חלק מהמערכות האלה. לא עשינו חשבון טקטי והחלטנו שעדיף לא להביע ביקורת, אלא שלא היתה לנו כוונה לנצל את הבמה כדי להחליש את המערכת". 

אופיר: "תשמעי, באמת ראינו שהם עושים הכל. הצבא התגייס, שמענו מהמפקדים עד כמה מתאמצים למצוא את הבנים. סמכנו עליהם. עם זאת, יש הבדל בין מה שאמרנו קבל עם ועדה ומה שהשמענו בפורומים סגורים. אצל ראש הממשלה, שר הביטחון, ראש השב"כ - לא היססנו לשאול שאלות נוקבות ולבקר. מבחינתנו, דווקא בגלל שפעלנו ככה ולא הכרזנו מלחמה, הדברים נעשו באופן יעיל.

"העובדה שלא התנגחנו בהם מעל המסכים הולידה המון כבוד. משהו השתנה. עד היום יש אוזן כרויה אצל הבכירים. חזרנו לערכים הכי בסיסיים, לומר תודה. אולי זו תרבות שהעלתה אבק, אבל אלו דברים אלמנטריים".

אורי: "את חושבת שזה היה מתבצע טוב יותר אם היינו יוצאים ברעש גדול? הגישה שלנו היא שלא הכל חייב להתנהל בצעקות. אני מאמין שבכל מקום יש אנשים מצוינים, שמנסים לעשות את התפקיד שלהם הכי טוב שהם יכולים. התפיסה שאתה יכול להזיז דברים רק אם תהפוך שולחן היא תפיסה חולה. בעלי תפקידים עושים ויעשו את הנדרש על הצד הטוב ביותר גם בלי הפגנות ובלי לחץ ציבורי.

"את מה שאני חושב שטעון תיקון אמרתי למפכ"ל דנינו, באוזן. אין לי שום טענות אישיות כלפיו, אבל אמרתי לו כאזרח את מה שאני חושב שצריך לשפר, כדי שלא יישנה מקרה דומה. יש משל על אדם, שהרוח והשמש מתווכחות מי תצליח לגרום לו להוריד את המעיל. הרוח, כמה שהיא חזקה, רק גרמה לו להתכרבל יותר חזק במעיל. קרני השמש, רכות ונעימות, הצליחו. זה גם מה שאנחנו ראינו. חום ואהבה יועילו יותר מאשר לעלות על בריקאדות ולנשוף ברוח".

רחלי: "אם היו לנו שאלות ובירורים, עשינו אותם בפורום המתאים. אנחנו לא עובדים אצל התקשורת, במובן של לספק להם את הסחורה, את ליטרת הבשר. לגבי מוקד 100, המשטרה הקימה ועדת בדיקה בתוך יום. אם היינו ממשיכים וחופרים בזה, זה לא היה נותן לנו כלום. אנחנו לא יס־מנים ונאיביים, דברים צריכים להיות מטופלים, אבל קיבלנו טיפול מעולה. ראינו מולנו מערכת מתפקדת, עם לב פתוח ורצון לעזור. הקשיבו לנו, באו לקראתנו".

אבי: "היינו אצל החיילים שהשתתפו במבצע. ראינו אותם, ראינו את העיניים האדומות שלהם. הם עבדו 18 יום, יום ולילה. הכוחות שאנחנו נתנו להם עזרו להם למצוא את הילדים. הרי היינו יכולים לחכות חמש שנים בחוסר ידיעה. מצאו אותם באחר צהריים חם, על בסיס סימנים קלים מאוד שראו באדמה. אם לא היתה מוטיבציה גבוהה, הם היו מדלגים על זה הלאה. והמוטיבציה היתה חלק מהרוח הזאת שהדגשנו, של לא לבוא בטענות. את התוצאה לא יכולנו למנוע. הרצח קרה עשרים שניות אחרי שהבינו שזו חטיפה".

•   •   •

ב־29 ביוני נערכה בכיכר רבין בתל אביב עצרת תפילה ושירה "שרים יחד לשובם", שבה השתתפו כתשעים אלף איש. יום למחרת, ב־30 ביוני, נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים סמוך לח'רבת ארנב, ממערב לעיירה חלחול. 

"עמדתי על הבמה בכיכר רבין והרגשתי שאני מתרוממת, טסה", נזכרת איריס. "הרגשתי איך האנשים בכיכר עוטפים אותי, ואמרתי לבורא עולם: משהו חייב לקרות עכשיו. לא יודעת מה. סימן כלשהו מהבנים.

"למחרת מצאו אותם. אמנם לא כפי שקיווינו, אבל היתה לנו גאולה מאי הוודאות. זו הבשורה הכי קשה שאפשר לשמוע. עברנו ממצב של מסה שיושבת בגרון ותקועה, לשבר מוחלט. לראות אותו מוטל בהלוויה, עטוף טלית, זה היה משבר. להבין שזהו. ביקשתי לראות את הפנים שלו. ידעתי שאני מבקשת דבר לא אמיתי. אמרו לי שעדיף שאזכור אותו חי ושמח, כמו שהיה".

עצרת התפילה בכיכר רבין."עמדתי על הבמה בכיכר רבין והרגשתי שאני מתרוממת, טסה" \ צילום: קוקו

"עברנו מהשעות הכי גבוהות בכיכר, לשעות הכי זוועתיות", ממשיכה רחלי. "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. האיגרא היתה משמעותית, למרות הבור שנפלנו אליו. היא לא נמחקה. אני זוכרת שהיה בלתי נסבל לחכות לתשובות של הבדיקה הגנטית, לחותמת הסופית. היה לי שכן, שאחרי מציאת הגופות הסתובב ואמר לכל השכנים, 'קרה לנו נס'. לקח לי שבועות להבין אותו. היום, בהסתכלות לאחור, היה יכול להיות יותר גרוע. יש הרבה חסד במה שקרה לנו.

"פגשתי את אמא של אבי סספורטס, 81 יום היא חיכתה. אמא של אילן סעדון - שבע שנים. זה הורס משפחה. אם היה סיכוי שנקבל אותו חי, הייתי מחכה את חמש השנים של גלעד שליט, ויותר. אבל זה לא המצב".

אופיר: "אומרים שאין שמחה כהתרת הספקות. המילה שמחה לא מתאימה פה. הימים הראשונים היו אפופים כאב עמוק, אבל לאט לאט, כשהתחברו העובדות, הדרך שמצאו אותם והעובדה שהובאו לקבורה עוררו בנו הכרת הטוב, בחסד שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו. אם ככה נגזר, טוב שנרצחו מייד ושלא סבלו. טוב שהובאו לקבר ישראל. טוב שלא התייסרנו בהמתנה ארוכה יותר. יש לנו קבר".

אורי: "כשקיבלנו את הבשורה על מציאת הגופות, לא היתה תחושה של משהו סופי, כי אמרו לנו, 'חכו, יש עוד בדיקות דנ"א לעבור, לא יודעים בוודאות'. אבל הרגשתי את הקהל מגיע. תנועה. מעבר לגדר של החצר שלנו, הרגשתי את כל העיר מאחור. לא היינו מחוברים למדיה. כשראיתי שכולם צובאים על הבית, אמרתי, 'איריס, נראה לי שזהו'".

רחלי ואבי ביקשו להיפרד מנפתלי ביחידות. טרם הקבורה הובאה גופתו אל חדר של חברה קדישא ביישוב שלהם, ושם דיבר אליו אבי בקול, דברי פרידה אישיים, רצופי דמעות. "הדברים הכי אישיים שאמרתי למישהו בחיים שלי. לא משהו שאפשר לכתוב בעיתון", הוא אומר לי בסוף הראיון, כשאנחנו לבד. "אבל אני מבקש ממךְ, אם אי פעם בחיים תעמדי במצב של אובדן של בן משפחה אהוב - להיכנס ולהיפרד זה חשוב מאוד. לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי עושה את זה, ואחר כך גם לא הייתי יכול להתחרט. לא ידעתי על האפשרות של דבר כזה, אבל כדאי שהקוראים יידעו שהיא קיימת".

מה הרגשתם כשהותרה לפרסום הקלטת השיחה למשטרה, בעיצומה של הלוויית הבנים?

אבי: "את הקלטת השמיעו לנו ביום רביעי בשבוע הראשון, שישה ימים אחרי החטיפה. באותו יום כבר היו באינטרנט כתבות שעוד שנייה מפרסמים את הקלטת. ניסו לדחוק אותנו לתת ציטוטים שמתייחסים לקלטת, כדי להשפיע על צו איסור הפרסום. אנחנו לא מאשימים את המשטרה, הלחץ היה מכלי התקשורת. ואם לא היו מתירים, זה היה יוצא ברשתות הזרות, ומשם היו מצטטים את זה בישראל".

בת־גלים: "במשך ח"י הימים התנגדתי לפרסום הקלטת, כי פחדתי שזה יגרום נזק לילדים. שיתנכלו להם. החוטפים הרי לא ידעו שהייתה שיחה למשטרה.

"השיחה שפורסמה בתקשורת היא באורך דקה. הקלטת המלאה היא שתי דקות וחמש שניות. החוטפים לא ידעו שהטלפון פתוח, שומעים אותם ממשיכים לחגוג ברקע. אם הם היו יודעים שהייתה שיחה, הם היו לוקחים את הטלפון ומנתקים אותו או זורקים אותו. פחדתי שהם יזהו שזה גיל־עד התקשר, ויתעללו בו. אחרי הבשורה המרה כבר לא שינה לי אם יפרסמו או לא.

רחלי: "שמעתי את הקלטת לפני אבי. תיארתי לו שלב־שלב מה שומעים בה, ואמרתי לו שזה מחסום שצריך לעבור. הוא החליט לשמוע את זה.

"אי אפשר להאשים אף אחד לגבי הפרסום. מה לעשות, זה רגע הרצח, ואין יותר פיקנטי מזה. כלי התקשורת לא יכלו להחזיק מעמד יותר ממה שהחזיקו. כל עוד היתה סיבה מבצעית לא לפרסם אותה, מחשש לחיי הנערים, אז לא פירסמו. אבל מרגע מציאת הגופות, לא היתה שום הצדקה לעצור את הפרסום".

איריס לא שמעה את הקלטת עד היום הזה. "אורי שמע, ואמר לי, 'איריס, אל תשמעי'. אני לא משוכנעת שזה יקדם אותי".

מה היתה עמדתכם אם היינו מגיעים למשא ומתן על הגופות?

בת־גלים: "כל המחשבות על מה היה אילו, לא עוזרות. הן מחלישות. אילו לא היו משתחררים מחבלים בעיסקת שליט, אילו המשטרה היתה פועלת אחרי השיחה למוקד, אילו היה יוצא דקה לפני כן לטרמפיאדה ועולה על טרמפ אחר. אין לשאלות האלה רלוונטיות. גם לשאלה על משא ומתן על גופות. אנחנו רק מודים לקדוש ברוך הוא שלא העמיד אותנו בניסיון כזה".

אתם מעורבים בדרישה להרוס את בתי המחבלים שרצחו את ילדיכם?

בת־גלים: "אנחנו סומכים על מערכת הביטחון, שיעשו את הדבר הנכון. חשוב לנו שהעניין ימוצה. שחיות האדם שגזלו את חיי ילדינו ישלמו מחיר, אבל לא ממקום של נקמה אלא ממקום של הרתעה. אין בי כעס. ראוי שיידעו שפגיעה בחיי אדם, בחיי יהודים, פגיעה במדינת ישראל - יש לה תגובה ויש ענישה".

איך הרגשתם כשהתברר שהחשודים ברצח הנער מוחמד אבו חדיר משועפט הם יהודים?

איריס: "הרגשנו נורא. זה מעשה לא אנושי, נתעב, נפשע. אין לזה מקום אצלנו".

בת־גלים: "עצב עמוק. אדם פסיכופת, מעורער בנפשו, שלא מייצג אותנו ולא את החברה הישראלית, ביצע רצח פסול ומחריד. 

"קשה לנו כשמזכירים את הרצח של הנער הפלשתיני לצד רצח הילדים שלנו בנשימה אחת. באחד העיתונים שמו תמונות של ארבעתם יחד. זה לא אותו סיפור. נכון שהחשודים אמרו שעשו זאת כנקמה על רצח הנערים, אבל אל תדביקו את זה אלינו. רוצחי אבו ח'דיר לקחו את המושכות בשמנו ועשו מעשה שאין לו מחילה. אנחנו לא מדברים במושגים של נקמה".

איריס ואורי יפרח. "ציפינו שידפקו בדלת בלילה, שיגידו, 'קומו, מצאנו אותם'" \ צילום: מאיה באומל בירגר

•   •   •

לשלוש המשפחות ילדים מגיל הגן ועד גיל תיכון. הצעירים ביותר הם אושרת יפרח (3), שלמה פרנקל (4) ומאור שער (4). "בהודעה לילדים הרגשתי שאתה לוקח ילדה פרח, ויודע שאתה הולך להרוס לה את העולם, ואין לך ברירה", אומרת רחלי. "וכל ילד עם אופי אחר, וגיל אחר, ואתה עובר ויה דולורוזה של כמה שעות. מהרגע שקראו לנו לחזור הביתה כי 'יש להם משהו לבשר לנו' ועד סוף ההודעות לילדים היה זמן כל כך קשה, שגורם לי הרבה צער רק להיזכר בזה".

אופיר: "ההודעה לילדות היתה רגע הכאב הכי מזוקק. לא מאחל עשירית מזה לאף אחד. התחלנו עם שיראל, הבכורה, ועברנו ילדה־ילדה. זו רבע שעה שכאילו תולשים לך את הנשמה. לא מאחל לאף הורה. יש לך ביד פצצת טון שאתה הולך להנחית על מישהו, ואין לך ברירה. לך תגיד לילדה בת ארבע שאח שלה לא יחזור".

בת־גלים: "הציעו לנו להיעזר בפסיכולוגית שתספר להן, אבל הרגשתי שאני מכירה את הילדות שלי הכי טוב, ואני אדע איך לספר להן".

אורי: "כל החודשיים האלה כששאלו את אושרת הקטנה איפה אייל היא ענתה 'בישיבה'. בימים האחרונים היא ענתה בפעם הראשונה שהוא נמצא בשמיים".

אני שואלת את האימהות על הנוכחות שלהן בקדמת הבמה. החל מהיציאה הראשונה לתקשורת ועד עכשיו, הנשים מובילות. "זה יותר מהצד האמהי, לא מהצד הפמיניסטי", מסבירה בת־גלים. "דברים של אמא יותר נוגעים ללב".

"וזה לא היה על חשבון האנשים שלנו", מדגישה רחלי. "בני הזוג היו איתנו כל הזמן. זו עבודת צוות".

"לי היה קשה לעמוד מול המצלמות", מודה איריס. "בת־גלים ורחלי עוסקות בהוראה ויודעות לעמוד מול קהל, אבל אני אדם מאוד פרטי, פשוט. אני יודעת לנהל את הבית שלי. אני לא יודעת להיות באור הזרקורים. הרגשתי שאין לי ברירה, שבשביל אייל אני אעשה הכל. אם זה להוציא דרכון בפעם הראשונה בחיים שלי, אם זה לנסוע לז'נבה, אם זה לעמוד על הבמה בכיכר רבין".

איפה הילד הכי חסר? רחלי ואבי מרגישים את חסרונו של נפתלי בעיקר בזמירות השבת, סביב שולחן השבת הערוך. נפתלי היה הקול השני בשירה המשפחתית. 

בת־גלים מתגעגעת לגיל־עד במקומות הקטנים: "במטבח, באפיית העוגות, בטיולים המשפחתיים, בצחוקים של הבנות, שמצטטות את מה שגיל־עד היה אומר כשהן היו מתחילות לריב". איריס מרגישה את הבור שנפער בחייה בזמן הדלקת הנרות, כשאייל היה יוצא מחדרו, לבוש בבגדים חגיגיים, ומאחל לאמו שבת שלום.

"השמחות המשפחתיות מציפות את הכאב", אומר אורי. "אחיינית שלנו מתחתנת השבוע, וזה מאוד קשה".

"הדבר שהכי צורם לי זה ההליכה לבית הכנסת בערב שבת בלי גיל־עד", אומר אופיר בשקט. "גיל־עד היה הבן היחיד שלי. לחבר שיושב לידי בבית הכנסת יש ילד בגיל של גיל־עד, ואני הולך לבד. כשדיברתי בפעם הראשונה מול המצלמות, וחשבתי שאולי גיל־עד יראה את זה, אמרתי שאני מחכה לעטוף אותו בטלית בברכת הכוהנים. עד היום אני מתעטף ומרגיש אותו איתי. אני רוצה להרגיש שהוא נכנס מתחת הטלית שלי.

"אולי אני מושפע מסרטים, אבל כשאני מסתכל על השמיים החשוכים בלילה, אני רואה דמות מחייכת. זוכר את גיל־עד בחיוך שלו, בעוצמה שלו, מדמיין את הפנים שלו בשמי הלילה".

רחלי ואבי יוצאים לנופש משפחתי בצפון מייד אחרי הראיון. "אני מפחדת מהחיסרון שלו בטיול", אומרת רחלי. "נהיה באותו מקום שבו הוא עשה טרזן לתוך הירדן. כל המשפחה יחד, בלעדיו".

בת־גלים מספרת לה שהם כבר יצאו לנופש משפחתי מאז האסון: "זה דווקא היה טוב. הוא היה נוכח איתנו. יש לנו בוּק של תמונות שלו באותם מקומות, וחזרנו אליהם".

"נוכל אי פעם להיות שמחים באמת?" שואלת רחלי, ואיריס עונה לה: "זו משימת חיינו, לנסות לשמוח. מי שלא שמח, מחציף פנים לקדוש ברוך הוא. הוא כאילו אומר לו 'אני לא מרוצה ממה שנתת לי'. הבת שלי כתבה לי: 'כשאת חזקה - אני חזקה'. אנחנו חייבים להיות חזקים בשביל הילדים שלנו".

•   •   •

בתוך האבל הפרטי שלהם הם משתדלים לתמוך גם באחרים. בימי הלחימה ביקרו חיילים פצועים בבתי החולים ("כשהם ראו אותנו זה ריגש אותם, חיזק אותם"). בני הזוג שער ביקרו אצל משפחת שאול בטבריה. כל השישה נסעו יחד לבית משפחת גולדין, לאחר שהוכרז כחטוף ולפני שהתקבלה הכרעה כי הוא חלל צה"ל.

אופיר: "בשישי בבוקר פתחתי חדשות וראינו שיש חשש שחייל נחטף. הרגשנו כאילו השמיים נפלו עלינו. הרגשנו צורך ליצור קשר עם ההורים של הדר גולדין, לברר אם זקוקים לנו שם. אנחנו יודעים שבהתחלה המשפחה צריכה את הזמן לעצמה".

רחלי: "לא רצינו להידחף. רק אחרי שאמרו לנו שנוכחותנו רצויה, הגענו. אבי רצה לתת להם נקודות מעשיות, טיפים איך לעבוד, אבל היינו שם גם כדי לחבק ופשוט להיות איתם".

"היינו הכי קרובים להבנה מה עובר עליהם בשעות האלה", מסבירה בת־גלים. "אין הרבה מה להגיד, רק לתת את התחושה שאתה לא לבד. אין משנה סדורה בנושאים האלה. כשבאנו למשפחה של אורון שאול חשבנו שנישאר כמה דקות, ונשארנו שעתיים".

רחלי: "בימי החטיפה, הסביבה ניסתה לגונן עלינו ולא באו אלינו הורים שכולים. רק כשישבנו שבעה פתאום התחילו לבוא כל ההורים השכולים, משפחת פוגל ומורנו וכל הענקים האלה, ואמרתי לעצמי, 'כמה צער'. עוד סיפור ועוד סיפור".

"היו שורות ארוכות של מנחמים בשבעה. מאות אנשים ביום", נזכרת איריס. "אנשים התקרבו, ותמיד פתחו במילים 'את לא מכירה אותי, אבל אני רוצה להגיד לך...' מה זה לא מכירה אותי? אנחנו מכירות! אנחנו בנות אותו עם. אייל שלי היה אמן במציאת המשותף. לקחתי מזה לעם ישראל.

"לפני החטיפה עברנו שנה, שהקצוות בעם מאוד בלטו, ופתאום גילינו שאנחנו יכולים לחיות ביחד. זה נמצא. יצאנו לחפש את הנערים ומצאנו את עצמנו. אייל כתב ביומן שלו, שנמצא אחרי החטיפה בחדר שלו: 'אם נרצה משהו כמו אוויר לנשימה - אנחנו מסוגלים'. זה אפשרי, להשאיר את כל המחלוקות מאחור".

טקס ההלוויה המשותף. "אומרים לנו, 'תהיו חזקים, בבקשה תהיו חזקים'" \ צילום: זיו קורן

•   •   •

מזהים אותם ברחוב. כשהם קונים גלידה לילדים, לא נותנים להם לשלם. נהגים ברמזורים מבקשים לחזק אותם. הם היו מוותרים על כל זה לו יכלו.

"לא הייתי רוצה להיות מזוהה", אומרת איריס. "לא הייתי רוצה להצטלם לעיתון ולא להיפגש עם ראשי המדינה. הייתי רוצה להמשיך את החיים שלי, עם הבן שלי בבית. מה שנותן לי כוחות זה שאני מבינה שזה סוג של שליחות. באים אלי עם תחינה בעיניים, אומרים לנו, 'תהיו חזקים, בבקשה תהיו חזקים'".

"עדיין לא הפנמנו שמזהים אותנו", מודה בת־גלים. "אנחנו מנסים למצוא איזון בין הפרטי לציבורי. מקדישים את השבתות לפרטי, לילדות, זמן משפחתי שלנו".

ורחלי מוסיפה: "הכל עוד טרי. עכשיו היתה לחימה, וזה יעבור, ישכחו אותנו. היינו שמחים לחזור לאנונימיות. ההנצחה שמעניינת אותנו זה להמשיך את הרוח הטובה, הביחד. יש פרויקט של משרד החינוך שיתקיים בבתי הספר, יש יוזמות ארציות ומקומיות לפעולות חיבור, מעגלי שיח בין חלקים של החברה הישראלית. זה חשוב לנו, ואנחנו מקדמים יוזמות כאלה בברכה".

הם עסוקים בזה מבוקר עד ערב. לא אנדרטה הם מבקשים כהנצחה ולא מצבת אבן מרשימה, אלא פעילות חברתית, שימור האחדות. הם נפגשים עם יהודים מהארץ ומהעולם, מקבלים משלחות כמרים, מגיעים לבתי כנסת שנקראים על שם הנערים, ספרי תורה שנכתבים לזכרם. ערב לפני פגישתנו נערך משחק כדורסל בין ותיקי מכבי ת"א לבין נבחרות נוף איילון, אלעד וטלמון, בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים. אבי ואופיר השתתפו במשחק, וגם קלעו כמה סלים.

רחלי: "יש שאלה אם החיבור הזה שחווינו בעם הוא סוג של אשליה. הדימוי שעוזר לי לסדר את המבט זה אדם שהולך בחושך ובגשם, ונתקל כל הזמן בדברים. ברק שמבריק לשבריר שנייה מראה לו את המציאות הפיזית. הברק הראה לנו תשתית אמיתית. הוא היה יוצא דופן, כי הוא נמשך שמונה שבועות ולא שנייה אחת. ומה שהברק הראה זו לא אשליה. זו המציאות היומיומית, שנדמית לנו כחשוכה, אבל מה שנגלה זה מה שאנחנו באמת. אנחנו יכולים יותר".

"אחד השרים שצילצל סיפר לנו שמרגישים את אווירת האחדות אפילו בכנסת", מוסיף אופיר. "אנחנו מדברים על אחדות, לא על אחידות. לא שאני אבטל את המחשבות והדעות של האחר, ושכולם יחשבו אותו הדבר. אפשר להתווכח, אבל מתוך בסיס משותף, בסגנון שיח מכבד, בהבנה שאנחנו עם אחד.

"חוץ מאחדות, הקומה הבאה היא אחריות. אחריות שהכותרת שלה היא מעשה של ילד שלקח אחריות והתקשר באומץ לב למשטרה. ברמה הפשוטה של כל אדם: אין הדבר תלוי אלא בי. אל תחכה שראש הממשלה יעשה, או שהשר יעשה - תעשה בעצמך.

"אלינו, ההורים, הופנו אורות ותשומת לב, ובעל כורחנו קיבלנו סוג של אחריות. כל אחד מאיתנו צריך להיזהר עכשיו במה הוא אומר, איך הוא אומר, כי מסתכלים עלינו כדמויות ציבוריות. אבל אם כל אחד יחוש כך לגבי עצמו, גם בלי שיקרה משהו, נרוויח כולנו".

האמונה מתחזקת או נחלשת?

רחלי: "התקשרה אלי בחורה שאמרה, אני נורא כועסת על הקדוש ברוך הוא, שאחרי כל התפילות, זו התוצאה. אמרתי לה: אני לא יכולה לעבור בשבילך את החוויה, אבל אני לא במקום של כעס. אני מבולבלת, אני כואבת, אני לא כועסת".

בת־גלים: "אני מרגישה כאב גופני ונפשי, ביחד עם התרוממות רוח. פיזית, עד עכשיו שורף לי בחזה. מצד שני, הרגשתי שכינה בבית. היו אצלנו התוועדויות, שירה, תפילה. העובדה שיש למוות של הילדים שלנו משמעות היא מאוד חזקה. אבל הכאב נוכח, נמצא, מורגש כל הזמן.

"הבוקר הוא הקטסטרופה. הכי קשה לי בבוקר. אחר כך אני נזרקת ליום־יום. נזרקנו למערבולת. לפעמים אני אומרת לקדוש ברוך הוא, די, פוּס, שברו את הכלים ולא משחקים. תחזיר לי את גיל־עד".

איריס: "לא יודעת איך הייתי שורדת בלי האמונה, הידיעה, שהקדוש ברוך הוא הוא המנהיג. אני לא מבינה כלום. ביום מן הימים נבין. בינתיים יש מי שמנהל את העולם. האמונה שלי רק התחזקה.

"אני מאמינה שגם עכשיו, אייל שומר עליהם. יש להם גורל אחד. הם עלו ביחד על אותו טרמפ. קבורים בבית עלמין אחד, חלקה אחת. כבר חודשיים שבאותה נשימה אני תמיד אומרת 'אייל, גיל־עד ונפתלי'. אני מדמיינת אותם באים יחד לפני הקדוש ברוך הוא, אוחזים ידיים, כשליחי ציבור. זה לא אחד. זה כוח. שלושה שמבקשים על עם ישראל". 

 

emilya@israelhayom.co.il

חאלד משעל: "רוצים נמל משלנו, ושכל המעברים ייפתחו"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו