חובה מוסרית לתרום

בשיתוף לקט ישראל

"נולדנו לזה, מבחינתנו להיות חקלאים היא דרך חיים - מי שלא בפנים לא יבין לעולם". אפי סעידי (41) ממושב גן הדרום, במישור החוף סמוך לאשדוד וגן יבנה הוא דור שלישי למשפחה של חקלאים ואבא לשלוש בנות.

"להיות חקלאי זה לפחד כשאתה שומע שיורד גשם חזק, לפחד מברד אבל גם מהחום – בימים שבהם יש חמסין, לפחד ממה קורה בשטח ומה זה עושה לתוצרת. לגדל קלמנטינה ולדאוג שהיא תהיה מהרגע שקטפת אותה תוך 72 שעות בסופר. אצלנו בכל ארוחה יש פירות וירקות - קודם כל אנחנו חותכים סלט, אחרי זה מחליטים מה אוכלים".

המשק החקלאי המשפחתי נקרא 'בוסתן הדרום': "אנחנו מגדלים אפרסמון, פירות הדר כמו קלמנטינה וחוחובה שהוא שיח שבין היתר מייצרים ממנו שמן. אנחנו עושים את הכל, מהשתילה של העצים, דרך גידול המטעים ועד ההגעה של התוצרת למדפים פה בישראל וגם במדינות אחרות בעולם. חקלאות היא לא כמו כל עבודה, אני חושב שזה אחד המקצועות החשובים שקיימים, ירקות ופירות הם לא מותרות וצריכים להיות בכל צלחת, בכל ארוחה. כל ילד וכל מבוגר, בעצם כל אדם חייב לצרוך בקביעות פירות וירקות.  לשם כך אנחנו מעבירים ל'לקט ישראל' קלמנטינות ואפרסמונים, אנחנו לא רואים בכך תרומה אלא חובה מוסרית מצידנו – כדי שיהיה למי שאין לו". 

"יום של חקלאי מתחיל מוקדם בבוקר, בסביבות השעה חמש וחצי והוא מסתיים רק כאשר נגמרת העבודה. אני חושב שזו בין העבודות היחידות שאתה יוצא בבוקר ולא יודע מתי אתה חוזר הביתה. חקלאי עובד עם מוצרים טריים שצריכים לעשות את דרכם ללקוח בזמן הכי קצר שיש. בנוסף, חקלאות היא עסק של הרבה דברים בלתי צפויים, קשה מאוד לתכנן את העבודה בענף. בסוף, חקלאות היא לא מדע מדויק. לחקלאות אתה עושה את המקסימום שיהיה הכי טוב ובסוף יוצא מה שיוצא. הדבר הכי כיף זה לראות את המוצר שלך על המדף ושאנשים קונים אותו. הייתי רוצה לראות שבאמת חקלאים מתוגמלים על העבודה הקשה שלהם. לשאלה האם חקלאים יותר קרובים לאדמה הוא עונה בפשטות: "אני לא חושב שאני מרגיש יותר קרוב לאדמה מאדם אחר, אני פשוט חושב שאני מבין אותה בצורה אחרת"

הכל התחיל בעסק משפחתי שהקימו הסבא והסבתא שלו ממקימי מושב גן הדרום. כיום בראש העסק עומדים ההורים, יצחק ואיריס סעידי. ארבעת הבנים שלהם, אפי ושלוש מאחיו עובדים במשק ולכל אחד מהם יש תפקיד בשרשרת. נתי (42) הוא מנכ"ל החברה, אפי (41) אחראי על התחזוקה והלוגיסטיקה, חן (36) אחראי על הניהול השוטף ועל בית האריזה. חי (31)האח הצעיר עוסק יחד עם האבא בגידול התוצרת. "אנחנו רבים על הרבה דברים – אבל בחיים לא נריב על כסף, בסוף אנחנו חמישה גברים אבל אמא שלי היא זו שמנהלת את העניינים וכולם מקשיבים לה". 

הקשר עם העובדים התאילנדים והמתנדבים שהגיעו לאחר השבעה באוקטובר

עד ה-7/10 היינו עסק שמבוסס על עובדים פלסטינים עם אישורי עבודה, היו לנו כ- 120 פועלים במשמרת והיינו בתקופת קטיף האפרסמון. המלחמה שינתה את הכל, נותרנו עם 10-12 עובדים תאילנדים, שזה בעצם העובדים היחידים שנשארו. בהמשך הגיעו אלינו עובדים נוספים שבעבר עבדו בעוטף עזה וחיפשו מקום בטוח יותר להיות בו – וכך גדלנו לצוות של 20-30 עובדים. בסוף כל החקלאות בנויה על ידיים עובדות ובלעדיהן היא לא יכולה להתקיים". בוואקום שנוצר נכנסו מתנדבים: "היתה רוח התנדבות בלתי רגילה מצד אזרחי ישראל, אני יודע שהרבה חקלאים באמת ניצלו בזכות רוח ההתנדבות הזו".

על הקשר עם העובדים התאילנדים הוא מספר: "אנחנו נמצאים עם התאילנדים מעל 12 שעות ביום, יותר משאנחנו בבית, אנחנו רואים בהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו חוגגים איתם פה 3-4 פעמים בשנה, עושים להם מסיבות. אחי עכשיו מתחתן וזה ברור מאליו שהרבה מהם יהיו בחתונה".

בשיתוף לקט ישראל