חיים בזבל: המדינות שבונות את עצמן על אשפה

סינגפור היא אחת המדינות הקטנות והצפופות בעולם. שטחה 736 קמ"ר – מעט פחות ממחצית משטחו של גוש דן – ועליו דחוסים מעל 6 מיליון איש. אבל זה שיפור ניכר לעומת שטחה המקורי, שהיה 580 קמ"ר בלבד – כלומר, המדינה גדלה מהיווסדה ועד היום ב-27%. איך היא עשתה את זה בלי אף מלחמה לכיבוש שטח מהשכנות? אחת הסודות שלה טמון – אם תסלחו לנו על הבדיחה – באשפה.

האי סֶמאקאו, הממוקם 8 ק"מ דרומית לסינגפור, הוא המזבלה היחידה במדינה הזעירה. מאז 1999, כל האשפה הלא ניתנת למיחזור של סינגפור מועברת לסמאקאו. אלא שהיא לא מועברת לשם במצבה המקורי: המדינה מפעילה משרפות אשפה, שהאפר מהן ומוצקים אחרים נטמנים בתאים מבודדים, שלאחר מילוים מכוסים באדמה, ומשמשים להרחבת השטח השמיש של האי וסינגפור כולה.

האשפה נשרפת בטמפרטורה של 1,000 מעלות, מה שמקטין את נפחה ב-90%. האפר מעורבב עם פסולת בניין ונדחס ליצירת בסיס יציב. שכבות של חימר וממברנות פלסטיק מונעות זיהום של המים שמסביב. המים בתוך התאים מטופלים במתקן טיהור לפני שהם מוחזרים לים. התוצאה: אי ירוק עם 700 מיני צמחים, 66 מיני ציפורים, ואפילו אוכלוסיית דולפינים שמבקרת בקביעות.

ולא רק "אי המזבלה" עובד בצורה הזו: האיים האחרים של סינגפור מורחבים בהדרגה על בשיטות דומות, על ידי "גשרי אדמה" על בסיס אפר אשפה וחומרי בניין שנבנים ביניהם. המדינה צופה להוסיף עוד כמה קמ"רים לשטחה בעשור הקרוב בשיטות אלו, ועל הדרך לחבר את כמה מ-63 האיים המרכיבים אותה, כדי ליצור רצף קרקעי בין חלקי העיר.

יפן, המורכבת מאלפי איים (המספר המדויק לא ידוע ונתון להערכות פרועות למדי, כמו גם לסכסוך פוליטי מול סין), לקחה את הרעיון לקיצוניות חדשה: מפרץ טוקיו לבדו מכיל תריסר איים מלאכותיים, שלפחות חלקם נבנו מאשפה. אודייבה, שהפך לאזור בילויים ומגורים יוקרתי, נבנה בשנות ה-80 מ-23 מיליון טון אשפה. נמל התעופה הבינלאומי של קַנְסאי באוסקה, שנפתח ב-1994, ניצב על אי מלאכותי שנוצר מ-21 מיליון מטר מעוקב של אדמה ופסולת.

אבל הסיפור לא תמיד ורוד. האי המלאכותי יוּמֶנוֹ-שימה במפרץ טוקיו, שנבנה בשנות ה-60, שוקע בקצב של 10 סנטימטרים בשנה. הגזים הנפלטים מהאשפה המתפרקת יוצרים בעיות הנדסיות מורכבות. בנמל התעופה קנסאי השקיעו מיליארדי ין בהגבהת המסלולים, שכל הזמן שוקעים.

הלחץ הסביבתי מעלה שאלות קשות. האם זה פותר את בעיית האשפה, או רק דוחה אותה בעוד כמה שנים? המיקרו-פלסטיק שנשטף מהאיים המלאכותיים מזהם את האוקיינוס. הבטון והפלדה הנדרשים לייצוב האיים יוצרים טביעת פחמן עצומה. בסינגפור מודים שסמאקאו יתמלא עד 2035, ואין תוכנית ברורה למה שיקרה אחר כך.

ועדיין, במציאות של ערים צפופות ומחסור בקרקע, האיים המלאכותיים מציעים פתרון יצירתי, לפחות לכמה עשורים. הונג קונג מתכננת איים חדשים ל-1.1 מיליון תושבים. דובאי כבר בנתה את איי הדקל מחול ים. אמסטרדם בוחנת איים צפים כמענה לעליית מפלס הים. מתבקש כמעט שבמקום "פארקי אריאל שרון", מעין גבעות מלאכותיות במיקומים אקראיים, יהפוך הזבל לאיים שיגדילו מעט את שטח המחיה של האנושות על פני כדור הארץ.

(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)