“כמו טוויטר, רק שכאן שמאלנים מדברים עם עצמם"

מאז שאילון מאסק רכש את טוויטר ושינה את שמה ואת מדיניות הפיקוח שלה ל-X (תחשבו על זה רגע), התקווה הגדולה של הפרוגרסיבים היתה Bluesky, הרשת החברתית החדשה שפיתח ג'ק דורסי, מייסד טוויטר המקורי. אולם כעת, העיתון הוושינגטון פוסט מכריז על כישלון הפרויקט במאמר של כ-1,100 מלים. נעזרנו בקלוד כדי להבין מה העיתונאים שמקבלים משכורת מג’ף בזוס רואים ברשת החברתית החדשה שגורם להם להספיד אותה.

חלום שהתנפץ על הגרף

הנתונים מדברים בעד עצמם: לפי מכון הסקרים האמריקאי פּיוּ, למרות שלמשפיעני חדשות רבים יש חשבונות בבלוסקיי, שני שליש מהם לא מעלים בה תכנים באופן לא סדיר. לעומת זאת, יותר מ-80% עדיין מפרסמים ב-X רוב הימים. גם כשהם כבר מעלים משהו בבלוסקיי, התוצאה לא מעודדת: הפעילות (engagement) הגיעה לשיא באמצע נובמבר, ומאז צנחה בכ-50% - ירידה שאינה מראה שום סימן להתמתנות.

זהו הביטוי הקלאסי של "אפקט החבר’ה" ברשתות חברתיות; כל עוד רשת גדלה, כל משתמש חדש מוסיף ערך לכל המשתמשים האחרים, מה שמאפשר צמיחה חדה. אולם אם משתמשים מתחילים לעזוב, אותו אפקט מזרז גם את הדעיכה – מעגל קסמים שמועיל בדרך למעלה ומזיק מאוד בדרך למטה.

האסטרטגיה שלא הצליחה

ארגונים פרוגרסיביים ניסו להילחם בגורל באמצעות מה שזכה לכינוי "אסטרטגיית X בתחתית" – כלומר פרסום פוסטים ב-X רק אחרי שפורסמו כבר בכל הרשתות החברתיות האפשריות האחרות. הרעיון היה לגרום לכותבים ומשפיענים לפרסם תחילה בבלוסקיי, ורק אחר כך ב-X.

מצד אחד, היא יצירתית, בשל העובדה שהיא "עוקצת" את X בדיוק בליבה שלה – העובדה שהציטוטים הכי עדכניים של אנשים חשובים נמצאים בה. מצד שני, הבעיה המהותית באסטרטגיה הזו, לפי הפוסט, היא הפנייה בעיקר לפרוגרסיביים שכבר עברו לבלוסקיי. כל עוד הפוסטים שלהם ממשיכים להופיע גם ב-X, הם לא מעבירים משתמשים חדשים מ-X לבלוסקיי, אלא רק יוצרים בבלוסקיי "תיבת תהודה" שבה אותם פוסטים שמאלנים נקראים רק ע"י קהל שמסכים איתם, בעוד הצד השני ממשיך להתווכח איתם ב-X.

הנוסטלגיה לטוויטר של פעם

כדי להבין את הייאוש הפרוגרסיבי, צריך להבין מה הם איבדו כש-X החליפה את טוויטר. במשך כעשור, טוויטר נחשבה למקום שבו מתקיימת כיכר העיר האינטרנטית. למרות שלטוויטר מעולם לא היה מספר משתמשים אדיר כמו פייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק, היא היתה המקום שבו אפשר היה להתעדכן בחדשות באמצעות פוסטים קצרים של אנשי מפתח – פוליטיקאים, קובעי מדיניות, עיתונאים ואקדמאים.

השמאל, שהיה הראשון לאמץ את הפלטפורמה ורוב עובדיה גם הזדהו איתו, נהנה מכך רבות. הם היו יותר אנשים, שהציוצים שלהם קיבלו יותר תשומת לב, בעוד הצד השני צונזר ללא רחם. הכללים היו לרעת משתמשים שמרנים וסיפורים שפגעו בשמאל – המקרה הבולט ביותר הוא סיפור המחשב הנייד של האנטר ביידן, שעובדי טוויטר הגדירו כ"דיסאינפורמציה", הגבילו את תפוצתו ואף “הענישו” את הניו-יורק פוסט, שחשף אותו, בחסימת החשבון של העיתון.

כך הפכה כיכר העיר ממקום של דו-שיח לצינור ממושטר שבו צד אחד מקודם והצד השני מוסתר וזוכה להתעלמות, באופן שאינו מייצג את הלכי הרוח מחוץ לרשת החברתית. כך הדמוקרטים עצמם הקצינו עוד ועוד, מתוך מחשבה כוזבת שלפי טוויטר, הדעות הקיצוניות הן הבון-טון החדש – מה שהוביל בסופו של דבר למפלתם בבחירות האחרונות.

שתי רגליים שמאליות

לפי הוושינגטון פוסט, המצב בבלוסקיי לא רק שלא עובד – הוא מזיק לתנועה הפרוגרסיבית. האנשים שהיגרו לבלוסקיי הם בעיקר אלה שחשים תיעוב קיצוני כלפי מאסק וטראמפ, בתוספת מעט סקרנים וכמה משתמשים שנמאס להם מה-AI ו"הגזענות הבלתי-מתקנת", לדבריהם, שמזהמת יותר ויותר את הפידים שלהם ב-X.

כך, חוזרת בלוסקיי על תהליך ההפיכה לבועה שעבר על טוויטר בעשור שעבר, עד כדי כך שאפילו פרוגרסיבים שמעיזים להביע דעות מתונות יחסית מותקפים בעוצמה רבה. יועץ טכני של בלוסקיי נאלץ לאחרונה להבהיר ש"קהל ה'בואו נגיד לכל מי שאנחנו לא אוהבים להתאבד' לא רצוי כאן", לאחר שמשתמשים כתבו לכל מי שהביע דעה שלא מתיישרת עם הקצה השמאלי להתאבד. מקרה כזה גרם לאית’ן מוליק, פרופסור בביה"ס וורטון באוניברסיטת פנסילבניה החוקר בינה מלאכותית, להודיע שהוא מגביל את הפרסומים שלו בבלוסקיי, כי דיונים על AI בפלטפורמה "טעונים מדי".

בניגוד לטוויטר, ה"התבעבעות" של בלוסקיי קרתה מהיום הראשון, כך שבניגוד לטוויטר, אין כמעט קהל לא-פרוגרסיבי, מה שיוצר שלוש בעיות מרכזיות: ראשית, זה מקשה על הפלטפורמה לבנות בסיס משתמשים גדול מספיק כדי שהחברה תיהנה מיציבות כלכלית; שנית, זה מונע מליברלים לצבור את ההשפעה שהפעילו בטוויטר הישן (מפני שאין על מי להפעיל אותה מלבד עצמם); ושלישית, הפרדה פוליטית כזו מגבירה את הנטיות הגרועות ביותר של כל תנועה פוליטית.

ביקורת עצמית

הביקורת הזו מגיעה מעיתון שבעצמו נחשב לנוטה שמאלה, מה שהופך אותה לקשה במיוחד. זו לא ביקורת מהימין על פלטפורמה שמאלנית, אלא הערכה פנימית קרה של האסטרטגיה הדיגיטלית הפרוגרסיבית, מעיתון שהגיע למסקנה שבלוסקיי למעשה מנציחה את המעגל שהרחיק עוד ועוד מצביעים מהצד שהם תומכים בו כמעט במפורש.

בסופו של דבר, לדברי כותבת הטור, מייגן מק’ארדל, כוח פוליטי אמיתי נוצר לא מכך שמדברים עם מי שמסכימים איתו, אלא מכך שמצליחים לשכנע אנשים מהצד השני. ובזה, בלוסקיי נכשלת כישלון מוחלט.