זו לא בושה: מדינות שפרשו מהאירוויזיון

נתחיל בהבהרה: בכתבה זו אין משום טענה לפיה ישראל צריכה לפרוש מהאירוויזיון. מה שכן יש בה הוא תזכורת לכך שאם וכאשר יישקל צעד כזה, לא נהיה המדינה הראשונה, או האחרונה, שעשתה זאת.

ומשסילקנו את הגילוי הנאות הפטריוטי מהדרך, אפשר לגשת לעניין: רשימת המשתתפות באירוויזיון השתנתה אינספור פעמים מאז ייסודו ב-1956 ועד היום, כשמדינות רבות הצטרפו, פרשו וחזרו. ביקשנו מקלוד לסכם לנו דוגמאות בולטות למדינות שהשתתפו בעבר ואינן משתתפות כיום:

מרוקו

מרוקו היא המדינה הערבית היחידה שהשתתפה באירוויזיון, ועשתה זאת פעם אחת בלבד – בשנת 1980. נזכיר כי ישראל היתה אמורה לארח את התחרות באותה שנה, לאחר ניצחונה של להקת חלב ודבש עם "הללויה" – אך ויתרה על כך בשל קשיים תקציביים ברשות השידור ובשל העובדה שאיגוד השידור האירופי קבע את התאריך לערב יום הזיכרון.

היעדרותה של ישראל פתחה את הפתח למרוקו, שלא היתה מעוניינת לשדר את התחרות בשנים בהן השתתפה ישראל, בשל הכלל שמחייב את המדינות המשתתפות לשדר את כל השירים ולאפשר הצבעה לכולם. השיר המרוקאי, "בִּיטאקַטוּ ח’וּבִּין" בביצוע הזרמת סמירה בנסעיד, הגיע מקום שני מהסוף, והמלך חסן השני נעלב וקבע שמרוקו לא תחזור לתחרות לעולם, ללא קשר להשתתפותה של ישראל.

לבנון

סיפורה של לבנון באירוויזיון קיצוני במיוחד: המדינה מעולם לא הופיעה בפועל באירוויזיון, אך רשויות השידור הלבנונית והירדנית חברות באיגוד השידור האירופי ומשדרות את התחרות במשך שנים, תוך צנזור השירים הישראלים.

ב-2005 החליטה לבנון שהיא רוצה גם להשתתף, וכבר בחרה נציגות: הזמרת אלין לחוד עם השיר "Quand Tout S'enfuit". אלא שאז החלו חיכוכים בין רשות השידור הלבנונית לאיגוד השידור האירופי, לאחר שהיא סירבה להתחייב לשדר את השיר הישראלי (“השקט שנשאר" בביצוע שירי מימון) ולאפשר הצבעה לו. פחות מחודשיים לפני התחרות, הכריז האיגוד כי רשות השידור הלבנונית פרשה מהשתתפות בתחרות ונפסלה מניסיונות נוספים למשך 3 שנים. גם לאחר שהדדליין הזה פג, היא לא ניסתה שוב.

לוקסמבורג

כאחת המדינות המייסדות שזכתה חמש פעמים בתחרות (1961, 1965, 1972, 1973, 1983), לוקסמבורג נחשבה לכוח משמעותי באירוויזיון. למרות זאת, ב-1994 היא הודיעה על פרישה משילוב של גורמים: קשיים כלכליים ברשות השידור המקומית RTL, ותחושת משטמה מכך שהשתתפותה באירוויזיון באותה שנה נמנעה בשל מנגנון חדש של סינון מקדים ע"י האיגוד במטרה למנוע עודף שירים עם הצטרפותן של מדינות ברית המועצות הפורשות – סינון שהשיר שלה לא עבר. רק 30 שנה לאחר מכן, ב-2023, היא הודיעה על חזרה לקראת אירוויזיון 2024, שבו ייצגה אותה הישראלית גלי גולרגנט.

מונקו

הנסיכות הקטנה השתתפה בקביעות בין 1959-1979, וזכתה ב-1971 עם השיר "Un banc, un arbre, une rue" (“ספסל, עץ, רחוב") בביצועה של סֶבֶרין. אך פרשה בשל עלויות גבוהות וקהל מקומי מצומצם. ניסיון החזרה בשנים 2004-2006 הסתיים בכישלון להעפיל לגמר שלוש פעמים ברציפות, מה שהוביל לפרישה נוספת. לפי מקורות בתעשיית המוזיקה המקומית, המדינה הקטנה התקשתה להתחרות עם מדינות גדולות בעלות תקציבי עתק ותעשיית מוזיקה מפותחת.

בשנה שעברה החל מהלך לאיחוד שתי תחנות הטלוויזיה במיקרו-מדינה, שייצא לפועל בספטמבר הקרוב, ומתקיימים מגעים לצירופו של גוף השידור החדש בחזרה לאיגוד השידור האירופי, כך שייתכן שהמדינה תחזור לתחרות בשנה הבאה.

אנדורה

הנסיכות שבין ספרד לצרפת השתתפה שש פעמים, בשנים 2004-2009. הבעיה העיקרית שלה היתה התקציב המוגבל שעמד לרשותה, שהקשה על יצירת הפקות תחרותיות. בנוסף, אנדורה מעולם לא העפילה לגמר, מה שהוביל לאכזבה ציבורית. המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 נתן את המכה הסופית, כאשר רשות השידור RTVA הודיעה שאינה יכולה לעמוד בעלויות ההשתתפות והנסיעה.

סלובקיה

השתתפותה של סלובקיה באירוויזיון הייתה מקוטעת ולא עקבית. המדינה התחרתה בשנים 1994-1998 ו-2009-2012, אך לא זכתה להצלחה. הפרישה הסופית ב-2013 נבעה לא רק משיקולים כלכליים, אלא גם מתפיסה לפיה התחרות הפכה פוליטית מדי ומושפעת בעיקר מהצבעה הדדית בין מדינות שכנות. בסקר שנערך במדינה, רק 12% מהציבור הביע עניין בתחרות, מה שהוביל את רשות השידור RTVS להחלטה שאין הצדקה להשקעה הכספית הגדולה.

טורקיה

טורקיה זכתה להצלחה משמעותית באירוויזיון, עם זכייה ב-2003 (עם הזמרת סֶרְטאבּ ארנר והשיר "Everyway That I Can") ודירוגים גבוהים רבים. למרות זאת, ב-2013 המדינה פרשה מהתחרות. הסיבה, לפי הגרסה הרשמית המקורית, היתה במחאה על שיטת ההצבעה המשולבת (קהל וחבר שופטים) שהונהגה ב-2009. עם זאת, ב-2018 הודה בכיר ברשות השידור הטורקית שהמדינה המוסלמית ההולכת ומקצינה פשוט לא מוכנה לשדר בפריים-טיים תחרויות שבהן מופיעים אמנים כמו הדראג-קווין קונצ’יטה וורסט, שזכה ב-2014.

הונגריה

פרישתה של הונגריה ב-2020 לוותה בשמועות רבות. בעוד שרשות השידור MTVA לא סיפקה הסבר רשמי, כלי תקשורת הונגריים דיווחו שההחלטה נבעה מתפיסת התחרות כ"להט"בית מדי" בעיני הממשלה השמרנית בראשות ויקטור אורבן. הדברים הוכחשו רשמית, והרשויות הרשמיות במדינה טענו כי הסיבה היא רצון להשקיע את התקציב בתחרויות מוזיקה מקומיות ובפיתוח כישרונות הונגריים.

איטליה

למרות היותה אחת המדינות המייסדות, איטליה פרשה מהתחרות ב-1997 וחזרה רק ב-2011. הסיבה הרשמית הייתה חוסר עניין ציבורי, אך מאחורי הקלעים התרחשו מאבקי כוח בתקשורת האיטלקית. רבים ראו את פסטיבל סן רמו האיטלקי (שהיווה השראה לאירוויזיון עצמו, וכיום משמש כמעין קדם איטלקי, כאשר הזוכים בו מקבלים את הזכות לייצג את המדינה באירוויזיון. השנה בחר המנצח לוותר, ולוצ’ו קורסי, שהגיע למקום השני, זכה בכרטיס) כחשוב יותר. עם זאת, העניין המחודש בתחרות והצלחותיה של איטליה מאז שובה, כולל הזכייה ב-2021, הוכיחו שההחלטה לחזור הייתה נכונה.

בוסניה והרצגובינה

המדינה התחרתה בהצלחה יחסית בשנים 1993-2016, אך פרשה בשל קשיים כלכליים חמורים ברשות השידור המקומית BHRT. כבר ב-2013 המדינה פרשה זמנית בשל חובות לאיגוד השידור האירופי, חזרה ב-2016, אך נאלצה לפרוש שוב כשרשות השידור עמדה בפני פשיטת רגל. למרות הפופולריות הרבה של התחרות במדינה, המצב הכלכלי הקשה ומשברים פוליטיים מנעו את שובה.

מלטה

אף שמלטה משתתפת כיום בתחרות, היא נעדרה ממנה בין 1976-1990. הסיבה העיקרית הייתה חוסר שביעות רצון מהתוצאות והרצון לחסוך בעלויות. החזרה ב-1991 הובילה להצלחות גדולות יותר, כשמלטה הגיעה למקומות השני והשלישי מספר פעמים, אם כי טרם זכתה בתחרות הבוגרת. באירוויזיון הילדים היא זכתה פעמיים (2013 ו-2015).

רוסיה

המדינה הגדולה בעולם השתתפה באירוויזיון באופן רציף מ-1994 וזכתה ב-2008. לאחר הפלישה לאוקראינה בפברואר 2022, איגוד השידור האירופי החליט למנוע את השתתפותה בתחרות באותה שנה – אם כי בניגוד לתפישה המקובלת, הוא לא השעה את חברותה של רשות השידור הרוסית בארגון, עד שזו הודיעה כי אינה מוכנה להישאר בארגון אם אינה מורשית להשתתף בתחרות.