בימי קדם, הכוכבים היו מאירים שני דברים: את הלילה, ואת הדימיון האנושי. ביוון העתיקה, קבוצת הכוכבים אוריון נחשבה לצייד אגדי, בעוד שבמצרים העתיקה, הכוכב סיריוס סימל את האלה איזיס והצפות הנילוס. בני המאיה במקסיקו השתמשו בתנועות הכוכבים כדי לבנות לוחות שנה מדויקים, וקישרו את ונוס לאל המלחמה. ניתן לומר שאבותינו ניסו לעשות סדר בעולם באמצעות ייחוס משמעות-יתר לכוכבים.
המעבר מאמונות טפלות למדע התחיל במאה ה-16, כאשר קופרניקוס וגלילאו החלו לערער על הרעיון שהארץ היא מרכז היקום. עם המצאת הטלסקופ, הכוכבים הפכו מגיבורים מיתיים לעצמים פיזיים – כדורי גז בוערים במרחקים עצומים מאיתנו. כיום, אנחנו יודעים שסיריוס הוא כוכב כפול, המורכב משני כוכבים שמקיפים זה את זה, ושהשמש שלנו היא רק אחת מ-100 מיליארד כוכבים בגלקסיית שביל החלב.
אבל המיתוסים לא נעלמו לגמרי. הם ממשיכים לעצב את השפה של האסטרונומיה והאסטרולוגיה: קבוצות כוכבים עדיין נושאות שמות כמו קסיופאה ואנדרומדה, ופרויקטים מדעיים כמו טלסקופ "גאיה" נקראים על שם דמויות מיתולוגיות. אם פעם הסיפורים על הכוכבים עזרו לנו לנסות להבין את מה שלא יכולנו לתפוש, היום הם משמשים בעיקר כאנקדוטות לשמות חמודים לפרויקטים מחקריים שמשלימים את אותם חורים בהבנה שהולידו את הסיפורים והדמויות
הפיזיקה המודרנית חשפה יקום מורכב יותר מכל מיתוס. מחקרים אחרונים, כמו אלה של טלסקופ החלל ג'יימס ווב, הראו כוכבים שנולדו לפני 13 מיליארד שנה, זמן קצר לאחר המפץ הגדול, ורק בימים האחרונים צפו במה שנראה כגלקסיה שנולדה ומתה תוך זמן קצר מאוד במונחים אוניברסליים. אבל למען האמת, עם כל האמצעים המדעיים שלנו, תחומים רבים, כמו חורים שחורים ואנטי-חומר, נותרו מחוץ להשגתנו, ואנחנו יכולים לכל היותר להמציא סביבם תיאוריות ולקוות שדורות של מדענים עתידיים יוכלו להוכיח או להפריך אותן, בדיוק כפי שאנחנו עושים לאמונות של קודמינו.
רואים בכוכבים: כיצד הבינו את הכוכבים בעבר, ומה השתנה?
במשך אלפי שנים, בני אדם מביטים לשמיים וטווים סיפורים על כוכבים שהפכו לאלים, גיבורים ומפלצות. הכוכבים היו מפת הדמיון של האנושות במשך דורות. כיצד השתנתה ההבנה שלנו עם התקדמות המדע, ומה הקשר בין הסיפורים העתיקים לפיזיקה המודרנית של היקום?
