למה אנחנו לא מעריכים את המתנדבים הכי מסורים?

ישראלים אוהבים להתנדב. אנחנו רצים לעזור לאחינו הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים, בין ביבשה ובין באוויר – ובלבד שיהיו רחוקים. לאנשים הקרובים לנו ביותר אנחנו מתקשים להעניק את אותה רוח של סיוע עם חיוך וללא תמורה. הבעיה הזו אינה בלעדית לנו: הדיסוננס המוסרי הזה נחקר לאחרונה בארה"ב. ביקשנו מ-Claude להסביר לנו מה קרה לנו.

בחברה שבה ערכי המשפחה והקהילה מושרשים עמוק בתרבות, הפרדוקס הזה בולט במיוחד. מצד אחד, החברה הישראלית מקדשת את המסירות למשפחה. מצד שני, היא מעריכה במיוחד את מי שמתנדב "בחוץ" – בארגוני חסד, בעמותות, או בפעילות התנדבותית אחרת.

במחקר שנערך ע"י פרופ’ אלן ריינהארט מאוניברסיטת מישיגן סטייט ופורסם בחודש שעבר בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology, משתתפים עמדו בפני שלושה תרחישים של חונכות: אדם שחנך תלמיד צעיר במסגרת תכנית התנדבות, אדם שנדרש לחנוך במסגרת חובה, ואדם שחנך את בן דודו הצעיר. המשתתפים, ללא קשר למעמדם החברתי-כלכלי, העריכו שהאדם שהתנדב לחנוך זר תרם יותר לחברה מאשר מי שחנך בן משפחה.

התפישה הזו יוצרת פער מעמדי מובהק: בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, תואר אקדמי ומשרות מבוססות נוטים להתנדב יותר בארגונים רשמיים ובפעילויות למען הקהילה. לעומתם, אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר מרגישים שאין להם מספיק זמן ומשאבים להעניק לזרים, בזמן שרבים מהם דואגים לבני משפחה, חברים ושכנים.

הממצאים מעלים שאלות קשות לגבי האופן שבו אנחנו מעריכים תרומה חברתית. האם באמת הגיוני שחונכות לבן משפחה נתפסת כפחות ערכית מחונכות לזר, רק בגלל שאנחנו מכירים מקרוב את האדם שלמענו אנחנו מתנדבים?

עם הזדקנות האוכלוסייה, יותר ויותר אזרחים נדרשים לטפל בהוריהם המבוגרים. על פי הערכות, כ-20% מהאמריקאים מטפלים כיום באדם מבוגר, ברוב המקרים בן משפחה. בישראל המספר כנראה גבוה יותר, לאור התרבות המשפחתית החזקה אצלנו, והמגמה צפויה להתגבר עם עליית תוחלת החיים. החוקרים מציעים להרחיב את ההגדרה של תרומה משמעותית לחברה. "עלינו להכיר בחשיבות האישית והחברתית של עזרה לאנשים ‘קרוב לבית’ במעגלים החברתיים היומיומיים שלנו והשקעה במערכות היחסים ה’מקומיות’ הללו", אומרת רייהארט. “טיפול (באדם), אולי במיוחד כאשר הוא נעשה ללא תשלום ועם מעט מאוד בחירה, הוא עדיין תרומה משמעותית".