מודעות שמודיעות על אנשים שהשלטונות רוצים לשים עליהם יד עד כדי נכונות לשלם למי שיסייע הן מנהג ותיק למדי. אך לפני קצת יותר מ-120 שנה, ממשלה שחשבה שתוכל להשתמש ברעיון הזה כדי לפתור בעיה מסוג קצת שונה משוד בנקים גילתה שמישהו הזיז לה את הגבינה – או, ליתר דיוק, שהיא יצרה בעיה גדולה מזו שביקשה לפתור. נעזרנו ב-Claude כדי לספר על אחד האירועים ההיסטוריים ההזויים שניתן להעלות על הדעת.
בשנת 1902, העיר האנוי שבווייטנאם, אז תחת שלטון קולוניאלי צרפתי, נתקלה בבעיה: מכת חולדות חמורה, ששרצו בכל מקום והביאו איתן את כל הבעיות המוכרות שמקושרות עם בעלי החיים הללו – החל מגניבת אוכל ועד העברת מחלות. השלטונות החליטו לנקוט בצעד דרסטי בניסיון לפתור את הבעיה: הם הציעו תשלום כופר בגובה סנט (כך נקראה האגורה של הפיאסטרה, המטבע שהונהג באזור) עבור כל זנב חולדה שיובא לרשויות. הרעיון היה שאנשים יצודו חולדות, יביאו את זנבותיהן כהוכחה ויקבלו תגמול כספי. בדרך זו, קיוו השלטונות, אוכלוסיית החולדות תפחת במהירות.
אולם, כפי שאומר הביטוי העתיק, הצרפתי מתכנן והווייטנאמי צוחק. האוכלוסייה המקומית, שראתה כאן הזדמנות עסקית, החלה לגדל ולהרביע חולדות בבתים כדי לגבות עוד ועוד דמי כופר. זה היה קל יותר מלצוד חולדות ברחוב – ורק החמיר את הבעיה.
אפילו כשאנשים כבר תפסו חולדות ברחוב, במקרים רבים הם כרתו את זנבן ושחררו אותן כדי שתתרבינה וכך ניתן יהיה לכרות את זנבותיהם של הצאצאים. ואם כל זה לא מספיק גרוע, לפי דיווחים מסוימים נוצרה במדינה תעשייה של הברחת זנבות של חולדות מאזורים אחרים לתוך האנוי כדי לגבות דמי כופר.
למרות התוצאות ההפוכות מהכוונה, האירוע מכונה "הטבח הגדול של חולדות האנוי", משום שבכל זאת קיימות הערכות כי ניצודו במהלכו מאות אלפי חולדות. למרות זאת, מספרן של החולדות החיות רק עלה, ותרם להפצת מגיפת "דבר הבלוטות" (הידוע בכינויו "המוות השחור") בשנה שלאחר מכן. לאחר שלמדו את הלקח – שלעתים פתרונות לבעיות מסוימות יוצרים בעיות אחרות, ושאנשים מגיבים באופן בלתי צפוי לתמריצים כלכליים – השלטונות נאלצו להילחם בעכברים באמצעים יותר קונבנציונליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו