כשאנחנו חוקרים עיר חדשה או מנווטים במבוך האופן-ספייסים במשרד, אנו מסתמכים על מפות מנטליות כדי למצוא את דרכנו. אבל איזה מידע חושי בדיוק מאפשר למוח שלנו ליצור ולעדכן את הייצוגים המרחביים הפנימיים הללו? בעבר נהוג היה לחשוב שהגורם העיקרי הוא הקרקע שעליה אנחנו הולכים – אבל מחקר חדש מצביע על כך שהגורם החשוב ביותר הוא דווקא הקירות. ננסה להבין בעזרת Claude את הבסיס לקביעה הזו.
חוקרים מאוניברסיטת קווין מרי בלונדון עקבו אחר פעילות המוח של עכברים שניווטו בסביבות מציאות מדומה דו-ממדיות. על ידי הוספה או הסרה שיטתית של אלמנטים ויזואליים מסוימים, כמו קירות ודפוסי רצפה, הם יכלו לראות כיצד "תאי המפה" העצבים של העכברים הגיבו. התוצאות היו בולטות: כאשר ראו קירות מוגבהים, נוירונים מיוחדים המקודדים מיקום (תאי מקום) והתמצאות מרחבית (תאי רשת) פעלו בעקביות, ואיפשרו יצירת מפות קוגניטיביות יציבות. אבל הסרת הגבולות האנכיים הללו גרמה לדפוסים העצביים הללו להיות לא סדירים ולא מאורגנים, מה ששיבש קשות את המודעות המרחבית של העכברים. להסרת דפוסי רצפה לא הייתה השפעה זהה על יכולות המיפוי המרחבי של העכברים. זה מצביע על כך שקירות, ולא רצפות, מהווים גורם קריטי לאופן שבו יונקים בונים את מערכות ה-GPS הפנימיות שלהם.
"הממצאים שלנו מדגישים את החשיבות של גבולות מוגבהים בבניית מפות מרחביות", מסבירה ד"ר גוּיפֶן צ’ן, שהובילה את המחקר. "הם חושפים את היכולת המופלאה של המוח להסיק גבולות מחוסר התאמה חושית-מוטורית, גם כאשר הקירות אינם נראים ישירות".
החוקרים מאמינים שהממצאים יכולים לעזור להסביר מדוע ילדים נאבקים בתחילה בניווט על סמך צורות דו-ממדיות בלבד, שכן נראה שגבולות אנכיים מספקים רמזים מכריעים למיפוי מרחבי, שחסרים לדפוסים שטוחים שבהם מתבוננים תינוקות כשהם זוחלים ומביטים על הרצפה.
המחקר פותח אפיקים לשיפור חוויות מציאות מדומה, יכולות מיפוי רובוטיות ועוד. על ידי הארת החשיבות המרכזית של קירות בבניית מפות קוגניטיביות, הוא מדגיש את ההשפעה העוצמתית שיכולה להיות לפרטים סביבתיים עדינים על אחת מהיכולות המנטליות הבסיסיות ביותר שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו