למלא את החלל: האבידה הסודית שנמצאה אחרי חצי יובל

בהישג המדגיש הן את האתגרים והן את החשיבות של מעקב אחר עצמים במסלול סביב כדור הארץ, חיל החלל האמריקאי הצליח לאתר בימים האחרונים לוויין ניסיוני ששוגר לפני חצי מאה, לאחר ש"הלך לאיבוד" לא פעם אחת – אלא פעמיים. ננסה להבין איך זה קרה בעזרת Claude.

הלוויין, שנקרא "בלון כיול אינפרא-אדום" (S73-7), היה חלק מתוכנית סודית של חיל האוויר האמריקאי בשנות ה-70, שכונתה "מערכת המשוּשים". הלוויין, שרוחבו 66 ס"מ בלבד, נפרד באפריל 1974 – לפני 50 שנה בדיוק – מלוויין גדול יותר בשם KH-9 שאורכו היה 18 מטר ורוחבו 3 מטר. כפי שמרמז שמו, לאחר ההיפרדות הוא היה אמור להתנפח ולשמש כמטרת כיול עבור חיישנים – אבל כשלא הצליח להתנפח, הוא "נעלם" בין יותר מ-20,000 חלקיקי "פסולת החלל" המקיפים את כדור הארץ.

"זו לא משימה קלה לדעת את המיקום והזהות של כל עצם שנמצא במסלול", אומר ג'ונתן מקדואל, אסטרופיזיקאי במרכז הרווארד-סמית'סוניאן לאסטרופיזיקה, שחקר נתונים ארכיוניים לאחר גילויו של הלוויין מחדש. רוב הלוויינים – בין אם הם פעילים ובין אם לאו – נמצאים במעקב מתמשך באמצעות מכ"ם וחיישנים אופטיים, אך גודלו הזעיר של הלוויין הזה הפך את המעקב אחריו לבלתי אפשרי.

הדבר הוביל לכך שהוא "נעלם" לא פעם אחת, אלא פעמיים: פעם ראשונה בסוף שנות ה-80, ופעם שנייה מעט לאחר שנת 2000, שנים בודדות לאחר שאותר מחדש. "הבעיה היא שאולי יש לו חתך מכ"ם נמוך מאוד", הסביר מקדואל. "ואולי הדבר שהם עוקבים אחריו זה מתקן או פיסה מהבלון שלא נפרסה כמו שצריך, אז זו לא מתכת ולא מופיע היטב על המכ"ם".

היעלמות זמנית אינה נדירה עבור לוויינים קטנים שמסלוליהם מתפתחים בצורה שונה מהצפוי – אך פרקי הזמן הארוכים שבהם "נעדר" S73-7 נדירים. אסטרונומים משתמשים בנתיבי מסלול חזויים כדי לחפש עצמים נעדרים, אבל שחרור גז, תמרונים או חריגות אחרות מהתחזיות עלולים להוביל את הגופים הללו בכיוונים שונים מאלה שבהם מחפשים אותם.

"אם אינך יודע היכן בדיוק היה התמרון, ייתכן שתהיה לך בעיה לאתר אותו", אמר מקדואל, והסביר שלצורך הזיהוי במקרה של איתור העצם יש לחשב את המסלול של העצם שנמצא לאחור ולמצוא האם קיימת נקודת מפגש בינו ובין העצם ש”נעלם”. נקודת המפגש הזו תהיה, כנראה, זו שבה הוא סטה ממסלולו. כך הצליחו לזהות לפני כשבועיים עצם שאותר בנתוני מכ"ם עם הלוויין האבוד, כמעט 25 שנה לאחר היעלמותו השנייה.

מקדואל מציין כי המקרה מדגיש כמה חשוב לפקח על פעילות האנושות בחלל, כדי לוודא שלוויינים "אבודים" ישנים לא יפגעו בכאלה שעדיין פעילים – ולא יתרסקו חזרה אל פני האדמה, כפי שקורה לבסוף, בלי שנדע באיזה אזור הוא עומד לנחות. אחרת אנחנו עלולים לחוות בעתיד המוני טרגדיות כמו זו שנמנעה בנס בקליפורניה בתחילת השנה.