למה מדענים חיפשו סימני חיים איפה שאנחנו כבר יודעים שהם קיימים?

כבר שנים רבות מנסה האנושות למצוא סימני חיים על כוכבים אחרים – אבל לאחרונה עולה השאלה האם בכלל הטכנולוגיה שלנו מספיק מתקדמת כדי לזהות סימני חיים על כוכבים מרוחקים. לפני כשבועיים פרסמה קבוצת מדענים בכתב העת The Astronomical Journal מחקר שלפיו הם הצליחו להוכיח את יכולתנו לזהות סימני חיים, על ידי זיהוי סימנים כאלה – כאן, על כדור הארץ. למה הם עשו את זה ואיך? ננסה להבין בעזרת Claude.

המדענים המדוברים מגיעים מבית הספר הפדרלי הגבוה לטכנולוגיה בציריך, והם פיתחו קבוצת לוויינים עתידית בשם המאוד מפתיע LIFE (לכאורה ראשי תיבות של Large Interferometer for Exoplanets, אבל ברור שהמטרה היתה השם המאוד סמלי הזה), שתנסה למצוא חיים על כוכבי לכת – כאשר כדור הארץ מהווה ניסוי יכולות.

הלוויינים המתוכננים ינתחו אטמוספרות של כוכבי לכת מרוחקים בניסיון לזהות בהן גזים ותנאים המעידים על קיום חיים. אבל לפני שהם בונים את הלוויינים האמתיים שמחירם מיליוני אירו, הם רצו לבדוק האם התוכנית אפשרית בכלל. כדי לעשות זאת, הם השתמשו בנתוני תצפית אמתיים של כדור הארץ מהחלל, ובדקו האם המערכת שלהם יכולה לזהות בתצפיות הללו את הגזים הביולוגיים האטמוספריים של הפלנטה שלנו, כמו אוזון, מתאן ותחמוצת חנקן, שהם תוצרי לוואי של ביוספרה חיה.

באמצעות כלי סימולציה בשם LIFEsim, הצוות ניתח שלוש תצפיות שונות המחקות את מה שצפויים לווייני LIFE לראות אם יצלמו את כדור הארץ ממרחק של 30 שנות אור – שתי נקודות מבט של הקטבים ואחת של קו המשווה. הם גם שילבו שינויים אטמוספריים עונתיים מנתוני ינואר ויולי.

התוצאות היו מעודדות: ההדמיה הצליחה לזהות בהצלחה לא רק נוכחות של פחמן דו חמצני ואדי מים, אלא גם איתרה את הסימנים הביולוגיים הפוטנציאליים החשובים ביותר של אוזון, מתאן ונוזלים על פני הכוכב. ממצאים אלו היו בלתי תלויים במידה רבה בזווית הצפייה.

בעוד שזיהוי הגזים הוא דבר אחד, זמני התצפית המעשיים הם גורם נוסף. הצוות מעריך כי כוכבים במערכת פרוקסימה קנטאורי ידרשו נתונים מצטברים של כמה ימי תצפיות טסלקופיות, אך כוכבים אחרים במרחק של 16 שנות אור יצטרכו נתונים של 50-100 ימים של תצפיות מצטברות כדי שהמערכת תוכל למצוא בהן חתימות ביולוגיות פוטנציאליות.