באמא’שלכם, תפסיקו כבר להתלונן! זה לא עוזר

הוצאת תסכולים נתפסת לעתים קרובות כדרך טבעית להיפטר ממטענים רגשיים עודפים. אולם בעוד שתלונות או השתוללות מקלים לרגע את הכעס, מחקרים מראים שהם לא עוזרים לעבד רגשות שליליים לטווח ארוך. למעשה, המעשה הזה בדרך כלל מחזק ומחמיר את המצוקה. כמובן שפרקנו את זעמנו על הבינה המלאכותית Claude, כי ידענו שהיא תסביר לנו למה זה בלי להתייחס אלינו כמו חמומי המוח המתוסכלים שאנחנו.

התיאוריה שלפיה רגשות שליליים דורשים "שחרור" כדי להימנע מהתפוצצות נובעת מזיגמונד פרויד, אבל עשרות ניסויים, שנערכו במשך עשרות שנים, מוכיחים אחרת; פריקת הזעם או התסכול גורמת לאנשים להרגיש יותר – לא פחות – אגרסיביים לאחר מעשה. בין אם הם פורקים את המתח על שקי אגרוף או צורחים על אנשים אחרים לאחר ספיגת עלבון, אלה שפורקים את זעמם חווים עוינות מוגברת לעומת נסיינים בקבוצות המונחות שלא לפרוק את הזעם באף אחת מהדרכים המקובלות.

באופן בולט, במחקר שנערך לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב, אנשים שפרקו את תחושותיהם הקשות הראו עלייה, ולא ירידה, של 50% ברמת החרדה ארבעה חודשים לאחר הפיגועים לעומת חודשיים אחריהם. מחקר אחר, על אתרים המשמשים במה לפריקת תסכולים, מצא שמשתמשיהם – בין אם הם כותבים בהם או קוראים בלבד – חווים ירידה, ולא עלייה, במצב רוחם לאחר הפריקה. ככל שאנו מוציאים יותר רגשות, כך המסלול העצבי הזה במוחנו הופך ל’פקוק’ יותר.

אמנם, פריקת לחצים יכולה להפחית באופן זמני מתח פיזי, כגון לחץ דם – אבל בהיעדר פרספקטיבה אמיתית או פתרון לבעיות, היא לא מסוגלת להביא להחלמה רגשית. אותו דבר אמור גם לגבי חברים שמעודדים אותנו לפרוק את הרגשות באוזניהם; רק כאלה שמדרבנים אותנו למצוא משמעות מספקים עיבוד ממשי שמסייע להגעה לתחושה טובה יותר לטווח ארוך.

ובכל זאת אנחנו פורקים. קשה לנו להתאפק; התקרבנות מעניקה תחושה זמנית של מטרה וחיבור. אבל מחקרים מראים שפורקן מגביר את התגובות לאיומים, פוגע במערכות יחסים ומצמיח חוסר אונים באמצעות מה שמכונה "נרטיבים של תלונות".

זה לא אומר שצריך להדחיק את כל התלונות שיש לנו על האנשים והעולם שסביבנו; אבל כדאי לדלג על שקי החבטות וה’חיוביות’ הרעילה. במקום זאת, עדיף להשתמש בטכניקות "ריחוק פסיכולוגי" עד להרגעה, ואז לטפל בשושרי הבעיות בצורה בונה. התמודדות אמיתית דורשת להתקדם, לא להתפוצץ.