האם זה מה שיסיים את המלחמה בעזה?

מחקר חדש, שמתפרסם בתזמון סמלי מאוד, מצביע על כך שהצגת חלופות לא אלימות לקבוצות מסוכסכות יכולה לעזור להפחית את התוקפנות ביניהן, ובסופו של דבר לפתור מחלוקות. המחקר, שנערך על ידי הפסיכולוג לנארט רדמן כחלק מעבודת דוקטורט באוניבריטת ליידן בהולנד, ניתח ניסויי מעבדה המדגימים התנגשויות א-סימטריות, כדי לחשוף גישות לסיום יעיל של קרבות בעולם האמיתי. נרחיב על המסקנות, הנראות כל כך מנותקות מהמציאות המדממת כאן בישראל, בעזרת Claude.

רדמן מסביר שצדדים בדרך כלל תוקפים רק כאשר המשאבים מועטים ואלימות נראית להם כדרך היחידה לרווח או לביטחון. קרבות ממושכים מהווים בזבוז של נכסים יקרים למען רווח מינימלי. הצגת דרכי מוצא שלוות, כמו ויתורים או השקעות משותפות, יכולה להסיט את ניתוח העלות-תועלת לשיתוף פעולה.

הניסויים דימו את תפקידי התקיפה וההגנה בצורה דיגיטלית, תוך שימוש בתמריצים כספיים אמיתיים כדי להעלות את הסיכון. התוצאות הראו ששני הצדדים ניצלו והפיקו תועלת מהצעות שלום, מה שהקל על האיבה. עם זאת, הקבוצה התוקפת קצרה תגמול גבוה יחסית מפתרונות כאלה, בשל גמישות רבה יותר בהקצאת משאבים משוחררים.

רדמן מקשר זאת לא-סימטריה הכוחנית בפלישת רוסיה לאוקראינה. בתור התוקפן, רוסיה יכולה ללהטט טוב יותר הן בייצור כלכלי והן בלוחמה, בעוד אוקראינה מתמקדת לחלוטין בהישרדות. מכאן שרוסיה מרוויחה יותר מעסקאות היפותטיות להפסקת אש.

בסופו של דבר, לפי לנארט, על אף שאינם ‘שוויוניים’, פתרונות דיפלומטיים עדיין מהווים אלטרנטיבה עדיפה על פני אלימות אינסופית.