כמעט כל ילד יודע שכלב שמכשכש בזנבו מביע כך אושר – במיוחד כאשר הוא עושה זאת בקרבת אדם שהוא מכיר, כמו הבעלים ובני משפחה שהוא נהנה לשחק איתם. אבל מחקר מטא חדש של צוות ביולוגים בינלאומי ניסה כעת לפענח כיצד ומדוע התפתחה ההתנהגות הייחודית הזו.
נכון לעכשיו, אין הסכמה המסבירה את הופעתו של כשכוש הזנב הקצבי, שכמעט לא נראה אצל זאבים או שועלים – קרוביו של הכלב. עם זאת, מחקר ביות ראשוני מציע רמזים. למשל, שועלי כסף שהורבעו באופן סלקטיבי מפגינים תנועת זנב מוגברת לאורך זמן, ובדיקות הורמונליות מוכיחות שכשכוש אנרגטי מתיישב עם התרגשות פיזיולוגית.
התיאוריות המובילות כרגע משערות שכלבים מוקדמים, שניצלו את התגובה החיובית של בני אדם לתנועות חוזרות ונשנות, חוו מעין לחץ להגברת התנועה כדי להדגיש אותה, ועל ידי כך את תשומת הלב האנושית. זה שיפר לא רק תקשורת המכוונת לבני אדם, אלא גם את התקשורת בין כלבים, החשובה לשגשוג בקרבה לבני אדם.
בעיקרו של דבר, נראה שמה שהחל כרמז חזותי עדין עבר הגברה הדרגתית והפך למה שהיום הוא התנועה הבולטת והמזוהה ביותר כיום של כלבים להבעת תחושות טובות. בדומה להרמת גבות בקרב בני אנוש, זנבות הציעו לכלבים ערוץ להבעת רגש ותיאום מול בני אדם וכלבים אחרים. עם זאת, נותרה עוד עבודה בבחינת מניעים אבולוציוניים אפשריים וקווי זמן לפני שהגרסה הזו תזכה לאישור מדעי של ממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו