כך “משחקי הכס" פתרה תעלומה מדעית-אנתרופולוגית

בילדות זה נחשב נורמלי למדי, אבל ככל שהולכים ומתבגרים זה הולך והופך לפחות מקובל. ולמרות זאת, לא מעט אנשים בעולם נוטים לדבר עם חברים דימיוניים. מחקר שנערך לאחרונה בראשות דילן וגנר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת המדינה של אוהיו, מאיר באור חדש את הסיבה לכך. נעזרנו ב-ChatGPT לתמצת את המסקנות.

המחקר פורסם בכתב העת Cerebral Cortex, והתבסס על סריקת מוחותיהם של אנשים שהזדהו כמעריצים של סדרת הטלוויזיה הפופולרית "משחקי הכס" בטכנולוגיית fMRI, תוך שהם מעריכים את יחסם לעצמם, לחבריהם האמיתיים ולדמויות שונות מהסדרה. החוקרים ניסו להבין כיצד בדידות משפיעה על תפיסתם של המשתתפים את חבריהם האמיתיים לעומת דמויות הסדרה - והממצאים היו מדהימים: המחקר גילה כי עבור אלה שדיווחו על רמות גבוהות של בדידות, נראה כי הקווים בין מערכות יחסים אמיתיות לבדיוניות מיטשטשים באזור מסוים במוח - הקורטקס הפרה-פרונטלי המדיאלי (MPFC). אזור זה במוח פעיל בדרך כלל בעת מחשבה על העצמי ואנשים אחרים, מה שהופך אותו למוקד מכריע עבור מחקר זה.

לפי וגנר, "היו גבולות ברורים בין המקום שבו דמויות אמיתיות ובדיוניות היו מיוצגות במוחו של המשתתף הפחות בודד במחקר שלנו – אבל הגבולות הללו כמעט ולא היו קיימים עבור המשתתף הבודד ביותר". במוחם של המשתתפים הפחות בודדים היה הבדל משמעותי בייצוג העצבי במחשבה על אנשים אמיתיים לעומת דמויות בידיוניות, בעוד בקרב אנשים בודדים הגבולות הללו היו מטושטשים יותר.

למעשה, נראה היה שאנשים בודדים יותר עיבדו את הדמויות הבדיוניות האהובות עליהם באופן דומה מאוד לאופן שבו הם תופסים חברים אמיתיים. ההשלכה של הגילוי הזה היא כי עבור אלו המתמודדים עם בדידות, בני לוויה בדיוניים משמשים מקור לחיבור ושייכות, שחסרים להם בחיים האמיתיים.

"משחקי הכס" הייתה בחירה אידיאלית עבור מחקר זה, בשל כמות הסיפורים והדמויות העצומים שלו. התוכנית הציעה לצופים שפע של דמויות להיקשר אליהן, והעניקה פלטפורמה מצוינת לחקר התופעה.