לא בפריז ולא בניו יורק: המקום האחרון שבו הייתם מצפים לרוץ מרתון

עבור רוב הנוסעים, קרוז של שבוע בים התיכון הוא הזדמנות לנוח, לאכול טוב ולרדת מדי פעם לטייל בערי הנמל. עבור פול מנסון, חובב ריצות שטח מסקוטלנד, זו הייתה הזדמנות לעשות כמעט את ההפך: לרוץ מרתון שלם בכל יום.

מנסון יצא לקרוז הראשון בחייו על סיפונה של Enchanted Princess של חברת Princess Cruises, ובמהלך שבעת ימי ההפלגה רץ בסך הכול 299.5 ק"מ.

בכל נמל שבו עגנה האונייה הוא ירד מהסיפון ויצא לריצה באורך מרתון. המסלול החריג שלו עבר בין היתר ברומא, נאפולי, קוטור שבמונטנגרו, קורפו, אולימפיה וסיציליה. כדי להספיק לחזור לאונייה בזמן, הוא השתדל להיות בין הנוסעים הראשונים שיורדים ממנה בבוקר, לעיתים כבר בסביבות השעה 07:00.

את המסלולים הוא תכנן מראש באמצעות Google Maps ואפליקציית Strava. אף שבדרך כלל הוא מסוגל להשלים מרתון בכשלוש שעות וחצי, במהלך הקרוז הריצות ארכו לרוב בין חמש לשש שעות - בין היתר משום ששילב בהן טיול וצילום של היעדים שבהם ביקר.

185 הקפות על האונייה

האתגר המוזר ביותר חיכה לו דווקא ביום שבו האונייה כלל לא עגנה בנמל. במקום לוותר על המרתון היומי, מנסון עלה למסלול הריצה שעל סיפון האונייה והשלים עליו מרתון שלם.

כדי להגיע למרחק הנדרש הוא נאלץ לבצע 185 הקפות של המסלול. לא במפתיע, אחרי שנוסעים שישבו ונחו על הסיפון ראו אותו חולף על פניהם שוב ושוב במשך שעות, הוא הפך לסוג של אטרקציה. לדבריו, נוסעים החלו לפנות אליו ואף כינו אותו "איש המרתון".

גם שעון ה־GPS שלו התקשה להתמודד עם הסיטואציה. כאשר רצים על אונייה שנמצאת בעצמה בתנועה, נתוני המיקום והמהירות עלולים להשתבש: בכיוון אחד נראה כאילו הרץ נע במהירות עצומה, ובכיוון ההפוך כאילו הוא כמעט אינו מתקדם.

40 מעלות וטיפוס של 1,350 מטר

אחד הימים הקשים ביותר היה בקוטור שבמונטנגרו. במקום להסתפק במסלול מישורי סביב המפרץ, מנסון טיפס לגובה של כ־1,350 מטר כדי להגיע לנקודת תצפית גבוהה ומשם רץ בחזרה אל המפרץ. כל זה נעשה, לדבריו, בחום שהגיע לכ־40 מעלות.

ברומא, לעומת זאת, האתגר היה אחר. המסלול שם ארך זמן רב במיוחד משום שמנסון רצה גם לראות ולצלם כמה שיותר מהעיר בדרך. המדרגות הרבות לא בדיוק עזרו לקצב, אבל לדבריו, ברזיות המים הרבות בעיר דווקא כן.

בסיום כל יום המתינה לו האונייה. אחרי שעות של ריצה הוא נהג לחזור לסיפון, לקחת משקה ולהיכנס לבריכת האינפיניטי, שממנה יכול היה להשקיף על אותו נמל שסביבו רץ שעות קודם לכן.

החשש הגדול ביותר שלו לא היה דווקא המרחק, אלא האפשרות שיפספס את האונייה. בקוטור, שם ההגעה בין החוף לאונייה נעשתה באמצעות סירות שירות, הוא ידע שאיחור לסירה האחרונה עלול להסתיים בכך שהאונייה פשוט תפליג בלעדיו.

ולמי שתוהה אם החוויה החריגה גרמה לו לוותר על קרוזים בעתיד - התשובה הפוכה. מנסון סיפר שהיה שמח לצאת שוב להפלגה, בין היתר משום שהאפשרות לחזור לאונייה נוחה אחרי יום שלם של ריצה התבררה מבחינתו כשילוב מוצלח במיוחד.