הירח כ"תחנת דלק" לחלל: זו הסיבה שכל כך חשוב לחזור אליו

בשנות ה-60 הירח נחשב ליעד הנחשק של מירוץ החלל. לאחר שארה”ב הגיעה אליו מספר פעמים והסובייטים לא, המירוץ התקרר והירח התרחק. אך לאחרונה, אנחנו שומעים יותר ויותר על תוכניות לחזור אליו – והפעם לא רק כדי לתקוע דגל על אדמתו, אלא להקים בו בסיסים קבועים שישמשו תחנת ביניים קריטית בדרך ליעדים רחוקים יותר בחלל (ולצערנו, בסבירות גבוהה, גם בסיס לתקיפות על כדור הארץ).

כך, למשל, תוכנית ארטמיס של נאס"א, לצד מיזמים פרטיים של SpaceX וחברות נוספות, מבוססים על החזון להפוך את הירח למרכז לוגיסטי לחקר החלל. החזון כולל כרייה של משאבים מקומיים, ובראשם קרח מים שיהפוך לדלק טילים, ושימוש בכוח הכבידה הנמוך והחוסר באטמוספירה של הירח כדי לשגר חלליות באופן יעיל יותר.

הגילוי המהפכני של מיליארדי טונות של קרח מים בקטבי הירח שינה את כללי המשחק. המים יכולים להתפרק לחמצן ומימן – רכיבי הדלק העיקריים של טילים. חישובים של נאס"א מראים ששיגור ק"ג דלק מהירח למסלול דורש 6% מהאנרגיה הנדרשת לשיגור מכדור הארץ, בזכות התנאים שהזכרנו קודם. המשמעות היא חיסכון של מיליארדי דולרים במשימות למאדים.

התוכניות כבר בעיצומן: משימת VIPER של נאס"א, שתוכננה ל-2024 אך בוטלה בשל קשיים תקציביים, אמורה היתה למפות את ריכוזי הקרח בקוטב הדרומי של הירח; חברת Astrobotic מפיטסבורג קיבלה חוזה של 199 מיליון דולר להנחית ציוד כרייה ניסיוני; יפן וסין משתפות פעולה בפרויקט לבניית מפעל דלק אוטומטי על הירח עד 2035.

אך המים הם רק ההתחלה. הירח עשיר בהליום-3, איזוטופ נדיר בכדור הארץ, שיכול לשמש כדלק לכורי היתוך גרעיני נקיים. גרם אחד של הליום-3 מכיל אנרגיה השווה ל-40 טון פחם, ללא פסולת רדיואקטיבית. סין הכריזה שכרייה מסחרית של הליום-3 היא יעד לאומי לעשור שאחרי הבא (כלומר 2040-2050).

המתכות הנדירות בירח מעוררות עניין רב. רגולית, האדמה החולית המכסה את פני הירח, מכילה ריכוזים גבוהים של טיטניום, אלומיניום וברזל. מדפסות תלת-ממד יוכלו להשתמש בחומרים אלה לבניית בסיסים ותשתיות במקום, מה שיחסוך את הצורך בהובלה יקרה של חומרי בנייה מכדור הארץ. חברת ICON האמריקאית כבר פיתחה טכנולוגיה להדפסת מבנים מרגולית מדומה.

האתגרים הטכנולוגיים עצומים. הטמפרטורות על הירח נעות בין מינוס 170 מעלות בלילה ל-120 מעלות ביום (כל זה לפי סולם צלזיוס, כמובן); האבק הירחי, החד כסכין גילוח ודביק באופן אלקטרוסטטי, הורס ציוד מכני; הקרינה הקוסמית, ללא הגנת אטמוספרה או מגנטוספרה, מסכנת אלקטרוניקה ובני אדם כאחד. פיתוח רובוטים אוטונומיים לכרייה הוא הכרחי.

המרוץ הבינלאומי מעורר שאלות משפטיות סבוכות. אמנת החלל החיצון מ-1967 אוסרת על מדינות לתבוע בעלות על גופים שמימיים, אך לא ברור מה לגבי משאבים שנכרו. ארה"ב ולוקסמבורג חוקקו חוקים המאפשרים לחברות פרטיות להחזיק במשאבי חלל, אך הלגיטימיות הבינלאומית שלהם שנויה במחלוקת. "הסכמי ארטמיס" מנסים ליצור מסגרת חוקית, אך סין ורוסיה מסרבות לחתום עליהם.

ישראל נכנסת למשחק דרך סטארט-אפים. Helios (לא זו שנרכשה בשנה שעברה ע"י Synk, אלא זו שנתמכת ע"י סוכנות החלל הישראלית) מפתחת טכנולוגיה להפקת חמצן מרגולית ירחית. SpaceIL, שהצליחה כמעט להנחית את "בראשית" על הירח, מתכננת משימה שנייה עם דגש על ניסויי כרייה.

העתיד נראה מבטיח, אך מאתגר. מומחים מעריכים שתעשיית כריית החלל תגיע לשווי של טריליון דולר עד 2040. הירח, שהיה סמל לבלתי מושג, עומד להפוך למכרה ותחנת דלק. השאלה היא לא אם, אלא מתי – ומי ישלוט במשאבים שייכתיבו את עתיד האנושות בחלל.