השעה כמעט חצות. אחד כבר במיטה, השני "רק מסיים משהו" מול הלפטופ. דף נחיתה, אוטומציה לעסק, תיקון לאפליקציה שכמעט עובדת. "עוד רגע" הופך לשעה. הסדרה שהייתה "שלכם" נשארת על פאוז, והערב המשותף נגמר בלי שהחלטתם לוותר עליו. אני לא כותב את זה מהצד. אני חוקר התנהגות צרכנים, ומשתמש בבינה מלאכותית למחקרים, לאתרים ולאפליקציות. אני מכיר את הפיתוי להמשיך כשהפתרון נדמה במרחק בקשה אחת נוספת. מבחינתי, משהו מתקדם. מבחינת מי שמחכה, עוד ערב נעלם.
בדוח שפרסמה אנתרופיק, ישראל דורגה ראשונה במדד השימוש בקלוד ביחס לאוכלוסייה בגיל העבודה. חלקה בשימוש היה גדול פי שבעה מחלקה באוכלוסייה הזאת בעולם. הנתון מתייחס למדגם של שירות מסוים בתקופה מסוימת, ואינו מודד פגיעה בזוגיות. הוא כן מחדד את השאלה: כמה מקום הכלים האלה תופסים בשעות שפעם הקדשנו לבית?
"פטור מאשמה"
כשאנחנו נשארים לעוד פרק או גוללים בלי סוף, קל לזהות שנסחפנו. מול AI ההצדקה זמינה: אנחנו עובדים, לומדים, בונים משהו שעשוי לעזור לעסק. לפעמים זה בדיוק מה שקורה. השאלה היא מתי המשימה הסתיימה, וההנאה מלשפר עוד משהו התחילה לנהל את הערב. לזה אני קורא "פטור מאשמה". פעילות מסקרנת ומהנה יכולה להרגיש מוצדקת כמעט ללא הגבלה, כל עוד יוצא ממנה תוצר שימושי.
מחקר של אריקה מינה אוקדה, בחן כיצד הצורך להצדיק צריכה משפיע על הבחירה בין מוצרים מהנים לשימושיים. הוא לא עסק ב-AI, אבל מציע מסגרת להבנת המשיכה לפעילות שאפשר להסביר לעצמנו כ"מועילה". כשיש תוצר להראות, קל לומר "לא בזבזתי את הערב. בניתי משהו". אלא שגם ערב פרודוקטיבי יכול לבוא על חשבון מישהו.
גם למכסה יש תפקיד
לפי מרכז העזרה של קלוד, במנויים בתשלום קיימת מגבלת שימוש המתאפסת במחזורים של חמש שעות, לצד מגבלות שבועיות. אצל מי שמחכה לחידוש המכסה, שעת האיפוס עלולה להפוך לסיבה לפתוח שוב את המחשב בלילה. זו אפשרות התנהגותית, לא ממצא מחקרי. אבל כדאי לזהות מתי "אפשר להמשיך?" מחליף את "מתי רציתי לסיים?"
מטא-אנליזה ממאי 2025 איגדה 52 מחקרים ובהם 19,698 משתתפים. היא מצאה קשר בין התעלמות מבן הזוג לטובת הטלפון, המכונה "פאבינג זוגי", לבין שביעות רצון נמוכה יותר מהקשר, פחות אינטימיות ויותר קונפליקטים וקנאה. המחקרים האלה אינם מוכיחים ששימוש ב-AI גורם לפגיעה בזוגיות. אבל הם נותנים סיבה להקשיב למי שאומר "אתה פה, אבל אתה לא איתי".
בכתבה שפרסם Business Insider באביב הופיע הכינוי "Claude-gap" לתיאור הפער בין בני זוג שנשאבים לבנייה בעזרת AI לבין בני זוג שפחות שותפים להתלהבות. אחת המרואיינות סיפרה שבעלה מכנה את הבוטים שלה "החבר שלה". זהו תיאור עיתונאי, לא אבחנה מקצועית.
חמישה סימנים שכדאי לעצור ולדבר
- "עוד רגע" הפך למשפט קבוע שכמעט אף פעם לא מסתיים ברגע.
- תוכניות משותפות נדחות לטובת "עוד תיקון קטן".
- אתם זוכרים מתי המכסה מתחדשת, אבל לא קובעים זמן זוגי.
- בן הזוג מבקש נוכחות, ואתם עונים בהסבר על הפרויקט.
- שעת הסיום שקבעתם נדחית שוב ושוב, על חשבון השינה והזמן המשותף.
איך מסיימים את הערב?
קובעים שעת סגירה לפני שפותחים את המחשב, ומגדירים מה חייב להסתיים היום ומה יחכה למחר. לפני שסוגרים, כותבים איפה עצרנו, מה הצעד הבא ומתי נחזור אליו. במחקר של מסיקמפו ובאומייסטר נמצא שתכנון מוגדר להשלמת מטרות לא גמורות הפחית מחשבות חודרניות והפרעה למשימות אחרות. המחקר לא בחן שימוש ב-AI, אבל מספק בסיס להצעה: להשאיר תוכנית להמשך במקום מחשב פתוח, ובעיקר, מסכימים על זמן משותף בלי מסכים. כשמראים לבן הזוג מה בנינו, שואלים גם איך עבר עליו הערב.
כלי AI יכולים לחסוך זמן. כדי שהזמן הזה באמת יחזור אלינו, צריך להחליט מתי מפסיקים, כי לא כל דבר שאפשר לשפר הלילה חייב להשתפר הלילה. לפעמים הדבר שהכי צריך את תשומת הלב שלנו כבר נמצא לידנו.
הכותב הוא חוקר התנהגות צרכנים בעידן הדיגיטלי ומרצה במכללה למנהל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו