מה זאת אנציקלופדיה?
הסוד שכלוא על המדף: זו החוויה משנות ה-2000 שנעלמה מהעולם
פעם, כדי להגיש עבודה בגיאוגרפיה על ברזיל, היה צריך לפתוח כרך ששוקל כמו משקולת בחדר כושר • היום לא צריך אפילו להקליד מילות חיפוש בגוגל, מספיק פרומפט אחד קטן • מה הפסדנו כשעברנו לתשובות מיידיות בגוגל, ולמה הידע העברי הזה נשאר כלוא על המדף? • מסע נוסטלגי בעידן שבו "לחפש מידע" היה פרויקט משפחתי
אם גדלתם כאן בשנות ה-80, ה-90 או תחילת ה-2000, הסלון שלכם כנראה כולל זיכרון אחד משותף:מדף עמוס בכרכים כבדים, עטופים בבד או בעור מלאכותי, עם אותיות מוזהבות על השדרה. "אביב", "בריטניקה לנוער", או אולי "מכלל". אותן אנציקלופדיות לא היו רק פריט עיצובי שנועד להרשים את האורחים; הן היו מרכז המידע בבית.
כשקיבלנו משימה בבית הספר להכין עבודה על מערכת השמש, נפוליאון או הוריקנים, הסדר היה קבוע. ניגשים למדף ביראת קודש; שולפים את הכרך המתאים (ומקווים שזה לא הכרך שכרגע מניחים עליו את התיק או ספל השוקו); מדפדפים לפי סדר א-ב ואז מעתיקים בכתב יד אל המחברת.
המהפכה השקטה: מוויקיפדיה ועד ה-AI
ואז הגיע האינטרנט. בתחילה זו הייתה "אנקרטה" של מייקרוסופט על גבי תקליטורים, שגרמה לנו להרגיש במד"ב רק כי היו בה קטעי אודיו קצרים. מהר מאוד הגיעה ויקיפדיה, שטרפה את הקלפים והפכה את האנציקלופדיה המודפסת לפריט אספנות שבעיקר אוסף אבק.
היום, התלמידים לא רק שלא צריכים לקום מהכיסא - הם אפילו לא צריכים לסנן תוצאות בגוגל. הבינה המלאכותית מסכמת, מתמצתת, מתרגמת ומנסחת להם תשובה מותאמת אישית תוך שלוש שניות.
לאן נעלמו האנציקלופדיות? רובן המוחלט הגיע למחזור נייר או למחסנים מעלים אבק. מכיוון שהדבק של הריפוד מתייבש והמידע הפך למיושן (נסו לחפש בבריטניקה מ-1995 את "בריה"מ" או מידע על סרטן), אפילו ספריות עירוניות וחנויות ספרים משומשות כבר לא מסכימות לקבל אותן כתרומה.
המחשבה העצובה הזאת מובילה לשאלה המתבקשת: האם ל-AI יש גישה לאנציקלופדיות "האבודות" האלה? כן ולא, וזה המילכוד. ריטניקה העולמית: הפכה לחברת תוכן דיגיטלית בתשלום. ה-AI לא תמיד יוכל "לקרוא" אותן באופן חופשי בגלל חומות תשלום וזכויות יוצרים. אביב / מכלל / בריטניקה לנוער (בעברית): חלק גדול מהתוכן העברי המקורי הזה מעולם לא הועלה לרשת באופן רשמי. הזכויות שייכות למוציאים לאור (כמו הוצאת "מסדה" או "מסדה-פרס"), ולכן המדע וההיסטוריה כפי שנכתבו בשפה העברית בשנות ה-80 וה-90 פשוט "כלואים" בספרים המודפסים.
כדי ש-AI יוכל לפשפש באנציקלופדיות הילדות שלנו, צריך לעשות להן דיגיטציה מלאה (OCR). פרויקטים כמו "ארכיון האינטרנט" או "פרויקט בן-יהודה" עושים עבודה דומה, אבל לגבי אנציקלופדיות מסחריות בעברית - יש חסם משפטי כבד של זכויות יוצרים. כל עוד המו"ל לא משחרר את התוכן לרשות הציבור, ה-AI "יונק" את הידע שלו בעיקר מוויקיפדיה, מאמרים ברשת וספרים שנסרקו באנגלית.
מה הפסדנו בדרך?
טכנולוגיה היא עניין מבורך. מערכת "היום" היא האחרונה שתתלונן על מהפכת ה-AI. הטכנולוגיה חוסכת זמן, מנגישה ידע לכולם ומורידה את העומס מהגב של הילדים. אבל יש משהו אחד שהלך לאיבוד: הגילוי האקראי. כשפתחנו את כרך נ' באנציקלופדיה כדי לקרוא על "נורווגיה", בדרך העין נתקלה בערך על "ניוטון" או "נמלים". הדרך אל המידע הייתה מלאה בגילויים קטנים ולא מתוכננים. היום, התשובות שאנחנו מקבלים ממוקדות עד רמת הלייזר - יעילות ב-100%, אבל לפעמים קצת פחות הרפתקניות.
אז בפעם הבאה שאתם רואים כרך ישן של "אביב" בחנות יד שנייה או בבית של ההורים, תנו לו צ'פחה קטנה. הוא פעם היה ה-ChatGPT של הבית.
ומה קרה לספרים עצמם?רוב כרכי הנייר סיימו את חייהם במחזור. אבל מה לגבי המידע שהיה בהם? מפתיע לגלות, אבל ל-AI של היום אין באמת גישה ל"אנציקלופדיות האבודות" בעברית כמו אביב או בריטניקה לנוער. התוכן הזה נשאר כלוא בספרים המודפסים בגלל סוגיות של זכויות יוצרים ולא הועלה לרשת. כך שעד שמישהו יסרוק אותן רשמית ויזין אותן למודלי השפה, הידע הספציפי שנכתב ונערך בישראל של המאה הקודמת - פשוט נשאר על המדף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו