מה קורה כשיום העבודה לא נגמר בחמש, אלא ממשיך איתך למקלחת, לשירותים ואפילו לחלומות בלילה? בתערוכה Work of Art, המוצגת בימים אלה בת"א, מציבה האוצרת יערה זקס מראה שחורה מול דור שנמצא בעבודה גם כשהוא בבית ובודקת את הקשר בין אמנות לטכנולוגיה.
"פתאום העבודה מרחוק מביאה את המשרד לבית שלך, למקום שלך ואז שאלתי את עצמי 'איפה עובר הגבול?'", מספרת זקס על השאלה שהציתה את הרעיון לתערוכה.
"הקורונה השפיעה עליי בצורה מאוד דרמטית. הרצף הבלתי נגמר של משברים, ממגפה ועד מצב ביטחוני מורכב, גרם לבלבול בין בית, מסך ועבודה - ולהיות 'נוכח' תעסוקתית הפך לאורח חיים". מספרת זקס.
לדבריה, התערוכה מבקשת לא רק להציג את הטשטוש הזה, אלא לאתגר אותו, לחקור אותו, ולפעמים גם פשוט לצחוק עליו.
הכניסה לחלל התערוכה, שבו פעל בעבר מפעל של טרה, מכניסה את המבקר למקום שבו אין מרחב אישי. המרחב עמוס במסכים שמקיפים את הצופה, עליהם מוקרן דבר אחד בלבד: עיניים. "זו עבודה של דוד פלס וגיא חביב", מספרת זקס. "הם רצו לתת תחושה למי שנכנס שמלא עיניים שונות מסתכלות ובוחנות אותך. זה קצת כמו בעבודה, שאתה כל הזמן מרגיש שצופים בך, מסתכלים עליך, ואתה כבר לא בטוח מה מותר או מה אסור לך לעשות".
אחרי שעוברים את מבול העיניים שמביטות מכל מסך בכניסה, ממשיכה התערוכה לפרק ולבנות מחדש את הדרך שבה אנחנו חווים את חיי העבודה שלנו. אחת היצירות הבולטות היא זו של אלה אוזן, יוצרת בינה מלאכותית. עבודותיה מציגות שמונה סרטונים שנוצרו באמצעות AI ומבוססים על סצנות מחיי היום-יום - כמו גבר שיושב בשירותים, מחזיק את הטלפון ונשאר "בעבודה", גם כשהוא אמור להיות לבד.
"היא ניסתה לגעת בתחושת הבלבול בין בית לעבודה, בין הגוף שלנו לבין המסך", מסבירה זקס.
עבודתו של "Eat eye", אמן הקרנות ומיצגים, שבחר לתלות בדים לבנים גדולים ולהקרין עליהם תכנים בתנועה, כשהצופה מוזמן להיכנס ביניהם. זו עבודה שמביאה את הקהל לתוך היצירה ממש ומזמינה אותו ללכת, להיעלם, ולחזור למציאות.
בהמשך מחכה למבקרים מקלדת קינטית מרחפת של "סטודיו Nּ + O" שנראית כמו מצגת שמסרבת להסתיים. המקלדת מציגה אותיות המתחברות בראש שלנו למילים. הן מבטאות את חיי היום-יום שלנו: "חברים", "רוגע", "עבודה", "חופש", "בית".
עוד עבודה שלא ניתן להתעלם ממנה היא היצירה של מאיה כהן: חדר אחד, שמזכיר יותר סיוט קולקטיבי מאשר חלל תצוגה. כשנכנסים לחדר, "תוקפים" את המבקר צלילי התראות בלתי-פוסקות של עשרות טלפונים - ישנים וחדשים. כולם מצלצלים יחד. זהו מיצג שמכניס את הצופה ללופ של רעש, לחץ ותחושת FOMO תמידית. במרכז החדר יש כפתור אדום שאפשר ללחוץ עליו ולכבות את הכול. האתגר הוא לראות כמה זמן אפשר להחזיק מעמד.
בינה מלאכותית מול ידיים אנושיות
לפי זקס, שני העולמות - המסורתי והדיגיטלי - לא סותרים זה את זה, אלא משלימים אחד את האחר. "להתעלם מהאמנות הדיגיטלית יהפוך אותנו ללא רלוונטיים", היא אומרת. "אבל לשכוח את האמנות המסורתית? זה יהיה עוול, וגם לא רלוונטי". מבחינתה, תערוכה טובה היא כזו שיודעת לאזן בין השפות. "לייצר רק אמנות טכנולוגית יהיה זה קצת עוד מאותו הדבר. כלומר, הבינה המלאכותית יודעת לייצר המון, אבל היא עלולה להימאס על הקהל. מצד שני, עבודות מסורתיות בלבד לא מדברות אל הקהל הרחב כולו. עבורי, נוסחת הקסם היא שילוב בין השניים".
בעידן שבו כל יצירה מוצגת קודם כל באינסטגרם או בטיקטוק, עולה השאלה המתבקשת: האם בכלל יש סיבה להגיע פיזית לתערוכה? עבור זקס, התשובה ברורה. "את יכולה רק לראות את התמונות של הדברים, אבל יש משהו בחוויה, שאת בתוך הבניין, ומכל מקום יש לך אמנות ודברים קורים", היא אומרת.
לדבריה, חלק מהעבודות נבנו כך שיתפקדו רק במרחב הפיזי - כמו מיצגים אינטראקטיביים, הקרנות על קירות ובדים, ואפילו כפתורים שמפעילים סאונד ותאורה.
"אמנם הבינה המלאכותית יודעת לייצר המון אבל היא עדיין צריכה רפרנסים מהעולם הפיזי", מסכמת זקס.
התערוכה Work of Art מוצגת ביגאל אלון 119, ת"א ופתוחה לקהל עד סוף ספטמבר 2025. כרטיסים, שעות פעילות ותכנים נוספים זמינים באתר הרשמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו