מגפיים על הקרקע: ארה"ב בדרך לכבוש את הירח

שבוע דרמטי עובר על סוכנות החלל האמריקנית. בעוד העיניים נשואות אל חלון השיגור שייפתח ב-1 באפריל למשימת ארטמיס המאוישת הראשונה, סוכנות החלל האמריקנית נאס"א (NASA) מטילה פצצה תקציבית ואסטרטגית: הפרויקט השאפתני לבניית ה-Gateway, תחנת החלל הבינלאומית שהייתה אמורה להקיף את הירח ולשמש כתחנת מעבר לאסטרונאוטים ולמשימות למאדים, הוקפא באופן רשמי. במקומו, הסוכנות מעבירה את כל כובד המשקל (והתקציב) להקמת בסיס קבע על פני השטח של הירח.

ההחלטה לא הגיעה בחלל ריק. כבר בשנה שעברה סומנה התחנה המסלולית כאחד היעדים לקיצוץ בתקציב המוצע של ממשל טראמפ. כעת, מנהל נאס"א, ג'ארד אייזקמן, הכריז באירוע ה-"Ignition" כי היעד החדש הוא ביצור המנהיגות האמריקנית בחלל באמצעות נוכחות פיזית על אדמת הירח. "אנחנו מחויבים להשיג את הכמעט-בלתי-אפשרי פעם נוספת - להחזיר אסטרונאוטים לירח לפני תום כהונת הנשיא, לבנות בסיס ירחי ולהבטיח את המנהיגות האמריקאית בחלל העמוק", אמר.

התוכנית החדשה, שעלותה נאמדת ב-20 מיליארד דולר, מורכבת משלושה שלבים:

1. שלב הגישוש (CLPS): שליחת רוברים ומכשור מדעי באמצעות חברות פרטיות (CLPS).
2. תשתית חצי-מיושבת: הקמת תשתיות "חצי-מיושבות" בשיתוף סוכנויות חלל בינלאומיות, המאפשרים שהות של אסטרונאוטים על הקרקע, תוך שיתוף פעולה הדוק עם סוכנויות חלל זרות.
3. תשתית כבדה: בניית תשתיות כבדות למגורים ארוכי טווח, כולל רכבי שטח קנדיים ומגורים רב-תכליתיים איטלקיים. היעד: להגיע למצב של נחיתות מאוישות מדי חצי שנה החל ממשימת Artemis V ב-2028.

השאיפה היא להגיע לקצב של נחיתות מאוישות מדי חצי שנה החל ממשימת ארטמיס 5 המתוכננת ל-2028.

השביט ש"הפך כיוון": תעלומה ב-41P

בזמן שנאס"א מתכננת את עתידה על הירח, מחקר חדש שפורסם ב-The Astronomical Journal חושף תופעה פיזיקלית נדירה במעמקי מערכת השמש. השביט 41P/Tuttle-Giacobini-Kresák, גוש קרח קטן (בקוטר של כקילומטר אחד בלבד) המגיע מחגורת קויפר, הפך לגוף השמימי הראשון שנצפה כשהוא משנה את כיוון הסיבוב שלו.

תצפיות שבוצעו באמצעות מצפה הכוכבים "סוויפט" וטלסקופ החלל "האבל" חשפו נתונים מדהימים: במאי 2017, זמן קצר לאחר שהשביט חלף בקרבת השמש, תקופת הסיבוב שלו נמדדה בכ-46 עד 60 שעות. אולם, עד דצמבר של אותה שנה, הסיבוב הואץ דרמטית ל-14 שעות בלבד, תוך שהוא משנה את כיוונו.

איך זה קורה?

לפי פרופסור דייוויד גוויט מ-UCLA, התשובה טמונה ב"סילוני גז". כאשר השביט מתקרב לשמש, הקרח שבו עובר סובלימציה (המראה) והופך לגז שמתפרץ החוצה. "הסילונים הללו פועלים כמו מנועי דחף קטנים", מסביר גוויט.

"אם הם מפוזרים בצורה לא אחידה, הם יכולים לבלום את סיבוב השביט ואז להתחיל לסובב אותו לצד השני, ממש כמו מישהו שדוחף קרוסלה נגד כיוון התנועה שלה". המדענים מעריכים כי השינויים הקיצוניים הללו עלולים להוביל לערעור המבנה הפנימי של השביט ולגרום לו להתפרק ולהשמיד את עצמו בתוך זמן קצר במונחים אסטרונומיים.

מבט כפול על שבתאי

לסיום, עולם האסטרונומיה חוגג השבוע את שחרורן של תמונות השוואה מרהיבות של כוכב הלכת שבתאי. נאס"א פרסמה צילומים של "זה לצד זה" שצולמו על ידי טלסקופ החלל ג'יימס ווב (בתחום התת-אדום) וטלסקופ האבל (באור נראה). בעוד שהאבל מראה לנו את שבתאי המוכר בזהוב וצהוב, ווב חושף כוכב לכת כהה כמעט לחלוטין (בשל בליעת אור על ידי גז מתאן) כשתחתיו בולטות טבעות הקרח הבוהקות בפירוט עוצר נשימה.