תפסיקו להאשים את המבטא: המגבלה המוחית שקובעת כמה מהר כולנו מדברים

תפסיקו להאשים את המבטא: חשבתם שדוברי יפנית או ספרדית מעבירים אינפורמציה במהירות של סיב אופטי? תחשבו שוב. מחקרים בתחום הבלשנות מגלים כי שפות שונות בעולם אמנם נשמעות כאילו הן מדוברות בקצב שונה מאוד, אך בפועל הן מעבירות מידע בקצב כמעט זהה. לפי דיווח במגזין Popular Science, ההבדלים במהירות הדיבור בין שפות נובעים בעיקר מהמבנה הפנימי שלהן ומהאופן שבו הן מקודדות מידע, ולא מכך שאנשים מדברים מהר או לאט יותר.

מחקר משנת 2011 בחן את קצב הדיבור בשבע שפות שונות ומצא כי יפנית היא המהירה ביותר מביניהן. הדוברים הצליחו להגות בממוצע 7.84 הברות בשנייה, בעוד דוברי אנגלית הגיעו לכ-6.19 הברות בלבד בשנייה. ההבדל הזה נובע בין היתר מהמבנה הפונטי של השפות: באנגלית קיימות הברות מורכבות הכוללות מספר רב של צלילים שונים, בעוד שביפנית הברות פשוטות יותר ומכילות פחות צלילים, מה שמאפשר להגות יותר מהן בפרק זמן קצר.

דוגמה לכך ניתן לראות במשפט באנגלית כמו "Smart frogs jumped twelve quick sticks". למרות שמדובר במשפט קצר הכולל שש הברות בלבד, הוא מכיל לא פחות מ-29 פונמות - יחידות הצליל הבסיסיות בשפה. בשפות אחרות, ובהן יפנית, הברות רבות מורכבות ממספר קטן יותר של צלילים ולכן ניתן לבטא אותן במהירות רבה יותר.

למרות ההבדלים הללו, דוברי שפות שונות עדיין מצליחים להעביר מידע בפרקי זמן דומים. אחת הסיבות לכך קשורה לצפיפות המידע בכל שפה. כלומר, לכמות המשמעות שכל הברה או מילה נושאת. כבר באמצע המאה ה-20 חקר המתמטיקאי והמהנדס האמריקני קלוד שאנון, מאבות תורת האינפורמציה, כיצד שפה אנושית מעבירה מידע. שאנון אף טבע את המונח "ביט" כיחידת מידע בסיסית בעולם המחשוב.

בשנת 1951 העריך שאנון כי שיעור היתירות באנגלית עומד על כ-80%. משמעות הדבר היא שאפשר היה להסיר ארבע מתוך חמש אותיות בטקסט ועדיין לשמור על משמעותו הכללית. מחקרים מאוחרים יותר הפחיתו את ההערכה לכ-50%, אך העיקרון נשאר בעינו: שפות שונות מעבירות מידע בצפיפות שונה, ולכן מדידה של מהירות דיבור בלבד אינה משקפת את התמונה המלאה.

מחקר נוסף, שפורסם בשנת 2019 על ידי חוקרים מאוניברסיטת ליון בצרפת, ביקש לבחון את הקשר בין מהירות הדיבור לצפיפות המידע. במסגרת המחקר נותחו נתונים מ-170 דוברים ב-17 שפות שונות, שהתבקשו לקרוא טקסטים זהים בזמן שנמדד משך הקריאה שלהם, ללא הפסקות ארוכות.

התוצאות הראו פערים גדולים במהירות הדיבור: הדובר האיטי ביותר הגיע ל-4.3 הברות בשנייה בלבד, בעוד הדובר המהיר ביותר הגיע ל-9.1 הברות בשנייה. עם זאת, כאשר החוקרים שילבו את מהירות הדיבור עם צפיפות המידע של כל שפה, התקבלה תוצאה מפתיעה.

לשם כך השתמשו החוקרים במושג "אנטרופיה מותנית של הברה", שמעריך עד כמה קל לנחש הברה מסוימת על סמך ההברה שקודמת לה. כך למשל, וייטנאמית נחשבת לשפה איטית יחסית מבחינת מספר ההברות לשנייה, אך כל הברה בה נושאת כמות מידע גדולה יותר. המשמעות היא שדוברי וייטנאמית צריכים להשתמש בפחות הברות כדי להעביר את אותה משמעות בהשוואה לדוברי שפות אחרות, כמו ספרדית.

כאשר חישבו החוקרים מדד חדש בשם "קצב מידע", כלומר כמות המידע שמועברת בשנייה, התברר כי הפערים בין השפות קטנים מאוד. למעשה, החוקרים העריכו כי קיים קצב מידע כמעט אוניברסלי של כ-39 ביטים בשנייה. ההשערה היא שמדובר במעין תקרת עיבוד של המוח האנושי. מגבלה קוגניטיבית שמגדירה כמה מידע ניתן להבין בפרק זמן נתון, ולכן גם מגבילה עד כמה שפה יכולה להיות מהירה.

עם זאת, החוקרים מציינים כי למחקר היו גם מגבלות. המשתתפים התבקשו לקרוא טקסט קבוע, ולכן הניסוי לא בהכרח משקף את האופן הטבעי שבו אנשים מדברים בשיחה יומיומית. בלשנים מציינים כי דיבור ספונטני עשוי להיות מהיר וטבעי יותר מקריאה.

כעת נערך מחקר נוסף שמנסה לבחון שימוש טבעי יותר בשפה ולהרחיב את מאגר הנתונים, כולל שפות שאינן שייכות לעולם המערבי המתועש. ממצאים ראשוניים, שטרם פורסמו באופן רשמי, מרמזים כי גם במדגם רחב יותר ייתכן שקצב העברת המידע האנושי נשאר דומה בין שפות שונות.

המסקנה העולה מהמחקרים היא שלמרות ששפות מסוימות נשמעות מהירות יותר ואחרות איטיות יותר, כולן מתפקדות בתוך מגבלות דומות של המוח האנושי. לכן, מבחינה מדעית, ייתכן שהמשמעות שאנו מעבירים חשובה הרבה יותר מהמהירות שבה אנו מדברים.