"הנסיך הפרסי" ("Prince of Persia") הוא אחד ממותגי הגיימינג המוערכים והחשובים בהיסטוריה, שכבר ב-1989 קבע סטנדרטים חדשים בכל מה שקשור לאנימציה במשחקי מחשב.
המשחק פחות או יותר ייסד את הז'אנר "משחק אקשן סינמטי" - שילוב מוצלח בין גיימפליי, עלילה שמושפעת מההחלטות ומהביצועים של השחקן, קטעי מעבר מרשימים (ביחס לתקופה) והרגשה כללית שאתם אוחזים במושכות של סרט אינטראקטיבי.
לא נגזים אם נצהיר שסדרות משחקים מודרניות כמו "אססינס קריד", "טומב ריידר" ואפילו "אנצ'רטד" חייבות לא מעט לאותן הרפתקאות דו-ממדיות מוקדמות של סוף האייטיז ותחילת הניינטיז, ומי שישב אז מהופנט מול ארבעת צבעי מסך ה-CGA הנאמן שלו, מנסה להיחלץ מהמבוכים המורבידיים של אותה טירה אפלולית ועל הדרך גם להציל את הנסיכה - יודע בדיוק למה אנחנו מתכוונים.
נסיך של חומוס, לא של סושי
עכשיו, אחרי גלות ארוכה של כמעט עשור וחצי מאז הפרק האחרון בסדרה (The Forgotten Sands מ-2010), חוזר הנסיך הפרסי במשחק חדש ומפתיע, שאמור לקסום לא רק לגיימרים המנוסים של היום - אלא גם לאלה שגדלו על המשחקים המקוריים, לפני כל אותם עשורים.
שימו לב לזה: Prince of Persia: The Lost Crown הוא משחק דו-ממדי שבו, באופן כללי, המטרה היא עדיין לרוץ מצד אחד לצד השני של המסך הנגלל, להילחם באויבים, להתחמק ממלכודות, לזנק מפלטפורמה לפלטפורמה ולפתור פאזלים תוך כדי הצגת ביצועים אקרובטיים. בקיצור, בדיוק כמו פעם, רק עם גרפיקה מאויירת מעולה ועוד כמה טריקים מותאמים לעידן הגיימינג הנוכחי.
The Lost Crown הוא גם מה שנקרא משחק "מטרואיד-ווניה" - הלחם של המותגים "מטרואיד" (Metroid) ו-"קסטלווניה" (Castlevania). למי שלא מכיר, מדובר בתת-ז'אנר שמתרחש לרחוב במבוכים מסועפים ומלאים בחדרים סודיים, בדרכים ללא מוצא, בחידות ובאתגרים שהשחקן פשוט לא יכול לצלוח כשהוא נתקל בהם לראשונה, ויהי מה.
הסיבה לכך היא שבתחילת המסע המפרך, הדמות הראשית (במקרה שלנו לוחם שרמנטי-אך-מחוספס בשם סרגון), לא חמושה בכל היכולות שיסייעו לה לפלס את דרכה לעומק המבוך. לאט אבל בטוח, הגיבור צובר את אותם שדרוגים נחשקים על ידי השלמת משימות שונות, ורק אז מוזמן לחזור לדרכים החסומות שייפתחו בפניו בעזרת הטריקים החדשים שלמד.
במקרה של סרגון, השדרוגים האלה כוללים בין היתר יכולת לרוץ באוויר כדי להגיע לאזורים גבוהים ומרוחקים, לשחק עם הזמן במטרה לחשוף פלטפורמות וחפצים חמקמקים שלא נמצאים "בהווה", לעשות טלפורטציה בחזרה למיקומים שביקר בהם בעבר, לשכפל את עצמו ולשדרג את כלי הנשק שלו.
הנוסחה הבסיסית במשחקים האלה היא, אם כן, "תתקדמו, תילחמו, תשיגו יכולת חדשה, תבינו איך משתמשים בה כדי להתקדם - וחוזר חלילה".
איירן מן
כל האקשן הזה, שמגובה כמובן במגוון מכות חרב וקומבו אחרי קומבו, בעיטות, גליצ'ים וזינוקים, הופך את The Lost Crown למשחק ממכר במיוחד - אבל גם קשה מאוד. הצלחה אמיתית תדרוש מכם לא מעט ריכוז, מחשבה וגם זריזות ידיים בלתי מבוטלת, שכן הרבה מהאתגרים תלויי זמן, וכל מהלך חייב להיות מדויק, לפעמים עד רמת המילימטר.
סדרות ארוכות של פעולות, שכוללות זינוקים מורכבים, שכפול דמות, הזזת מתגים למצב הנכון וטלפורטציה תוך התמצאות מוחלטת במרחב תוך פחות מעשר שניות, ייגרמו לכם להיכשל עשרות פעמים - ואנחנו כותבים את זה מניסיון מר.
מצד שני, לזכותו של המשחק ייאמר שהשליטה חדה, מדויקת ורספונסיבית, כך בסופו של דבר הכל עניין של למידה, תרגול ותזמון. ברגע שתצליחו לפצח את האתגר ותפרצו בקריאת ניצחון חזקה - תבינו שההתמדה היתה שווה את זה. גם מניסיון.
Prince of Persia: The Lost Crown אמנם לא שובר מוסכמות בז'אנר המטרואיד-ווניה התובעני, אבל את מה שהוא עושה - הוא עושה מעולה ובניחוח נוסטלגי ממכר. עם גרפיקה דו-ממדית מעולה, שליטה מהודקת ופאזלים הוגנים-אבל-קשוחים, הנסיך הפרסי החדש מתחיל את 2024 עם קאמבק מלוטש ומרשים, ועל הדרך סוגר מעגל שנפתח לפני יותר מ-30 שנה.
יחד עם זאת, ייתכן מאוד שהמשחק הזה יהיה מתיש מדי בשביל גיימרים שמחפשים חוויה סלחנית וקלילה יותר, אבל הפעם, לשם שינוי, האמירה "איראן זה כאן" היא דווקא מחמאה.
8/10
גרסה נבדקת: פלייסטיישן (זמין גם לאקסבוקס, לסוויץ' ולמחשב).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
