משחקי אקשן הם דבר שדי בשגרה בעולם הגיימינג, ולא כולם באמת מצליחים לתפוס את הקהל. בדיוק בשביל זה, תפסנו לבדיקה כמה מהמשחקים הכי מסקרנים של התקופה – כדי שאתם לא תצטרכו לעשות את העבודה הקשה.
הצד האפל של המוח: The Callisto Protocol
המשחק המדובר ביותר מבין השלושה, סאגת האימה החללית TCP, הוא גם המבאס ביותר. זה לא משחק רע, אבל האכזבה ממנו אדירה. דמיינו וריאציה של Resident Evil שמתרחשת בין כותלי כלא על אחד מירחיו של צדק, מקום מעופש שבו שורצות מפלצות מחליאות – סוהרים ואסירים שעברו מוטציה. גיימרים ותיקים גם מוזמנים לדמיין גרסה מעודכנת של טרילוגיית כותרי האימהDead Space מימי פלייסטיישן 3, ותקבלו את TCP.
העלילה העתידנית מתמקדת באסיר ג'ייקוב לי (ג'וש דוהאמל), שנכלא ללא עוול בכפו אחרי שהחללית שלו מתרסקת על הירח קליסטו. מפה לשם, אחרי שאסון פוקד את בית הסוהר והמפלצות משתחררות, נאלץ לי להילחם על חייו. זה לא יהיה קל, שכן המפלצות הרבה יותר חזקות ממנו, ושתיים-שלוש מהלומות מסוגלות למעוך אותו לעיסה דביקה. מנגד, מלאי התחמושת וכלי הנשק שלו מצומצמים מאוד. אז מה עושים? בעיקר מתגנבים, משתדלים להתנקש בכמה שיותר אויבים בין הצללים, לומדים את נקודות התורפה של כל אויב (חלקם עיוורים, אחרים פגיעים יותר כשהם מטפסים על הקירות וכו'), לא מבזבזים תחמושת ומקווים לטוב.
הבעיה היא שלמרות הגרפיקה, הסאונד והאווירה המדהימים, TCP מפשל בגדול בכל מה שקשור לשליטה. היא איטית, מסורבלת ומתסכלת, ולא פעם מצאנו את עצמנו מתייאשים מקרב מסוים אחרי עשרות ניסיונות כושלים, חוזרים אליו למחרת ומצליחים לעבור אותו בגלל מזל: ארגז אספקה הכיל תחמושת, בעוד שבפעמים האחרות מצאנו בו ערכת עזרה ראשונה. עזרה ראשונה לא עוזרות כשמפלצת דו-ראשית הופכת אותך לבולונז במכה אחת!
בנוסף, לי הוא גם בחור איטי מאוד, שמשום מה מרבה להיתקל בקירות ובמכשולים – מה שמאפשר לחלאות החלל החלקלקות לתפוס אותו בקלות מקוממת. ומה הכי מרגיז? מכיוון שהתחמושת במשחק נדירה מאוד, אין ברירה אלא להחליף כלי נשק בתדירות גבוהה. אנימציית ההחלפה אורכת כשתי שניות, על טעינת הנשק מבזבזים עוד כשנייה, וכך מתבזבז לו זמן משחק יקר באמצע קרב מול אויבים חזקים פי כמה, שמסתערים עליך כאילו אין מחר. נכון שיש מפלצות שאפשר לנצח רק עם אלה חשמלית (טיפ: שדרגו אותה כמה שתוכלו), בתנאי שתתחמקו מההתקפות שלהן בתזמון מושלם, אבל הטקטיקה הזו מחזיקה בעיקר נגד אויבים חלשים.
לקראת סוף המשחק, הקרבות הופכים לקשים ומתישים במיוחד, עד לרמה שרצינו להרים ידיים ולנטוש את TCP כי פשוט הפסקנו ליהנות ממנו. בסוף איכשהו סיימנו את המשחק, עם הרבה מזל ועם הלשון בחוץ, אבל במקום הרגשת סיפוק הרגשנו זועפים ומאוכזבים. אלמלא השליטה הצולעת (ביותר ממובן אחד), TCP היה יכול להיות משחק מעולה. חבל.
ציון: 6 מ-10 (גרסה נבדקת: פלייסטיישן 5. זמין גם ל-XBOX ולמחשב).
רקוויאם למגפה: A Plague Tale: Requiem
לא נאשים אתכם אם ממבט ראשון תחשבו ש-A Plague Tale: Requiem הוא חיקוי של The Last of Us. בכל זאת, אלה שני משחקי הרפתקאות-התגנבות-אקשן בעולם חצי-פתוח; שתי דמויות ראשיות שיוצאות למסע חורץ גורלות, כשלאחת מהן יש יכולת מופלאה; עלילה מושקעת ששמה דגש על הדמויות עצמן; מנגנון שליטה ולחימה דומה ועוד לא מעט תכונות משותפות. גילוי נאות: גם אנחנו חשבנו ככה כש-A Plague Tale: Innocence, המשחק הראשון בסדרה, יצא כמעט משום מקום ב-2019 והפתיע אותנו בענק.
אז כן, מדובר בסוג של בן דוד רחוק של TLOU. אבל עם גרפיקה מעולה לפלייסטיישן 4, עלילה מרתקת שהתרחשה באירופה בתקופת המגפה השחורה, גיימפלי מהודק שהתבסס על התגנבות ופחות על אקשן, וטריק שאיפשר לאחת מהדמויות לשלוט על נחילים של חולדות – המשחק ההוא סיפק את הסחורה בכל קנה מידה.
עכשיו, קחו את כל מה שכתבנו על Innocence, ותכפילו את הסופרלטיבים לקראת משחק ההמשך Requiem, שיוצא לדור הקונסולות הנוכחי ומציג גרפיקה עילאית, לא פחות. מנגנון השליטה, מן הסתם, מתבסס על זה של המשחק המקורי: גיבורת המשחק, אמיציה, חמושה בסכין, ברוגטקה ובקשת, וצריכה לנטרל בקטע מקסימלי את חיילי האינקוויזיציה הרשעים. במקביל, אחיה הצעיר הוגו, שמסתדר לא רע עם חולדות, סוגר את הצד המקריפ של הסיפור. מפאת ספוילרים למי שלא סיים את המשחק הראשון (ומומלץ שתעשו זאת לפני שתתחילו את הפרק החדש), לא נמשיך להרחיב.
השיפורים העיקריים במשחק החדש הם הגרפיקה והביצועים הטכניים. לשם המחשה, במקום 5,000 חולדות צמאות דם שהתרוצצו יחד על המסך במשחק הראשון, הפעם אפשר להתענג על 300,000 מכרסמים בו-זמנית. טרם החלטנו אם זה יותר מרשים או מבחיל. גם עולם המשחק גדל פי כמה, לצד שינוי משמעותי נוסף שהופך את ההרפתקה החדשה לקלה יותר: המשחק לא מסתיים אחרי שאמיציה נפגעת בפעם הראשונה, אלא מקבלים עוד הזדמנות לשרוד. נחיה עם זה.
טיפ: אל תפספסו את צמד משחקי Requiem, במיוחד אם אהבתם את TLOU. מי יודע, אולי אפילו תמצאו סדרה אהובה חדשה.
ציון: 9 מ-10 (גרסה נבדקת: פלייסטיישן 5. זמין גם ל-XBOX, לנינטנדו ולמחשב(.
המערב הנגוע: Evil West
הנה כל מה שאתם צריכים לדעת על Evil West: אקשן מהיר, אינטנסיבי ומתפצפץ במערב הפרוע. עם מפלצות. תשכחו מעלילה הגיונית (יש איזה קאובוי/צייד ערפדים שמנסה להרשים את אבא שלו – ממש לא קריטי); תשכחו מפאזלים ומחידות (גם הבודדות שיש כאן קלות להחריד – מזיזים ארגז ממקום למקום כדי לטפס עליו ולהגיע לאזור הבא); ותשכחו מ-10 השעות הבאות בחייכם, כי אתם תעבירו אותן בחיסול בני בליעל מבאישים במשחק היריות הקליל והבלתי מתיימר הזה, שלא ידרוש מכם יותר מדי חוץ מאצבע קלה וזריזה על ההדק.
הגרפיקה אמנם בינונית ורחוקה מלהרשים, השלבים לינאריים והסיפור הזניח די קצר, אבל העיקר, לפחות לדעתנו, הוא ש-Evil West הוא משחק מהנה מאוד. כיף להילחם והשליטה מהירה ורספונסיבית. האקדחים, הרובים, המקלעים, הפצצות, הלהביור, הקשת והאגרופנים זמינים תמיד לשליפה מהירה, ובמקום לאסוף תחמושת – ממתינים שכלי הנשק יתקררו וייטענו מחדש באופן אוטומטי, כך שלעולם לא תישארו בלי משהו לירות או לשגר. תענוג.
Evil West לא מנסה להתחרות בתותחים כבדים כמו Call of Duty ו-God of War. ערכי ההפקה הממוצעים (והמיושנים?) שלו מעידים על כך, אבל זו בדיוק הסיבה שהופתענו ממנו לטובה. אם חפצתם באקשן מטורף ונטול מעצורים בסגנון רטרו – לכו על זה, ולא תתאכזבו.
ציון: 8 מ-10 (גרסה נבדקת: פלייסטיישן 5. זמין גם ל-XBOX ולמחשב).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו