הכוכבת ההוליוודית פיתחה טכנולוגיה לצי האמריקאי – והצי אמר "לא תודה"

הדי לאמאר הייתה אחת השחקניות המזוהות ביותר עם תור הזהב של הוליווד – שנות ה־30 וה־40. לאמאר, ילידת וינה שהגיעה לארה"ב והפכה לכוכבת קולנוע, שווקה בעיקר בזכות המראה שלה, ואף זכתה לכינוי "האישה היפה בעולם". אלא שמחוץ לאולפנים היא טיפחה עיסוק אחר לגמרי: המצאות.

לאמאר לא עברה הכשרה אקדמית בהנדסה, אך הייתה ממציאה אוטודידקטית שנהגה לעבוד על רעיונות טכנולוגיים בזמנה הפנוי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא ביקשה לסייע למאמץ של בעלות הברית, והתעניינה במיוחד בבעיה צבאית משמעותית: כיצד ניתן לשלוט בטורפדו באמצעות אות רדיו מבלי שהאויב יוכל לשבש את האות.

יחד עם המלחין האוונגרדי ג'ורג' אַנְתָייל היא פיתחה פתרון שהתבסס על רעיון קיים בשם "דילוג תדרים". הרעיון היה לגרום למשדר ולמקלט לעבור יחד ובתיאום בין תדרי רדיו שונים במהירות. במקום לשדר את הפקודות על תדר אחד קבוע, שאותו האויב יכול לאתר ולשבש, האות "קופץ" בין תדרים לפי רצף מוסכם מראש. בשנת 1942 הם קיבלו פטנט אמריקאי על "מערכת תקשורת סודית", שאותה מסרו לשימוש הצי האמריקאי.

אלא שהרעיון של לאמאר ואנתייל לא זכה להתלהבות שלה קיוו. הצי האמריקאי לא אימץ את המערכת בזמן מלחמת העולם השנייה, בין היתר משום שהמנגנון המכני שהציעו נתפס כמסורבל מדי לשימוש בטורפדו. במקום זאת, הצבא עודד את למאר להרים את המורל הלאומי בגיוס כספים באמצעות מכירת איגרות מלחמה. עבור לאמאר ההצעה הזאת הייתה ביטוי לפער שליווה אותה לאורך השנים: בזמן שהיא ביקשה לתרום למאמץ המלחמתי באמצעות הרעיונות והיכולות הטכנולוגיות שלה, הממסד ידע לנצל בעיקר את מה שהוליווד כבר הפכה לסימן ההיכר שלה: היופי, הפרסום ומעמדה ככוכבת. לאמאר נענתה למשימה וגייסה מיליוני דולרים, בעוד שההמצאה שפיתחה נותרה בלתי מנוצלת.

עם זאת, הרעיון לא נעלם. בשנות ה־50 החלו מהנדסים לפתח יישומים אלקטרוניים שהתבססו על עקרונות דומים, וב־1962 נעשה שימוש בטכנולוגיית דילוג תדרים במערכות תקשורת של ספינות אמריקאיות במהלך משבר הטילים בקובה. בשלב הזה הפטנט של לאמאר ואנתייל כבר פג, והשניים מעולם לא הרוויחו ממנו.

עם השנים הפכו טכניקות דילוג תדרים וספקטרום פרוס לחלק חשוב מההיסטוריה שהובילה לפיתוח מערכות תקשורת אלחוטיות מודרניות. עבודתם של לאמאר ואנתייל מוזכרת כיום כהשראה לשיטות תקשורת כמו בלוטות', Wi-Fi ו־GPS, גם אם הקשר אינו ישיר.

אבל ההכרה בלאמאר הגיעה באיחור של עשרות שנים. בשנת 1997, כשהייתה בת 82, היא ואנתייל קיבלו את פרס החלוציות של קרן החזית האלקטרונית (EFF) על תרומתם להתפתחות התקשורת האלחוטית. אנתייל כבר לא היה בחיים כדי לקבל את אות ההוקרה. לאמאר, לעומת זאת, זכתה סוף־סוף לראות את עבודתה מקבלת הכרה רשמית, שלוש שנים בלבד לפני מותה בשנת 2000.

התגובה המיוחסת לה כששמעה על ההכרה הייתה קצרה, יבשה ובעיקר הולמת את הסיפור כולו: "It's about time" – הגיע הזמן.