האם ההיסטוריון היהודי הקדום יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) כתב שישוע מנצרת קם לתחייה, או שמא רק תיעד את מה שחסידיו הראשונים האמינו בו? שאלה זו מעסיקה חוקרים כבר דורות רבים, וכעת מחקר רב-לשוני מעלה תמונה מאופקת ומסויגת בהרבה. יוספוס, בן למשפחת כהונה מיוחסת מירושלים וממפקדי המרד הגדול ברומאים במאה ה-1 לספירה, הפך לאחר נפילת הגליל והנפילה בשבי הרומי לבן חסות של הקיסרים הפלאביים ברומא ואימץ את שמו הרומי.
מחצר הקיסרות כתב את חיבוריו ההיסטוריים המרכזיים - ובראשם "קדמוניות היהודים" משנת 93-94 לספירה, שנועד להציג את ההיסטוריה והתרבות היהודית בפני העולם הרומי. יוספוס תיעד את האירועים כמשקיף היסטורי והגדיר את עצמו כיהודי לאורך כל חייו, מתוך הבחנה ברורה בינו לבין המאמינים הנוצרים.
במוקד המחלוקת עומדת פסקה קצרה בספר ה-18 של "קדמוניות היהודים" (פסקאות 63-64), המכונה במחקר "הטסטימוניום הפלביוסי". בנוסח היווני המוכר, שהועתק במשך מאות שנים על ידי נזירים ומעתיקים נוצרים, נכתב כך: "ובאותו זמן היה ישוע, איש חכם, אם מותר לקרוא לו איש, שכן היה עושה מעשי פלא ורבם של בני אדם שמקבלים את האמת בהנאה; והוא משך אליו יהודים רבים וגם רבים מן היוונים. הוא היה המשיח. וכאשר דן אותו פילאטוס לתלייה על פי מסירתם של האנשים הראשונים במעלה אצלנו, לא חדלו מלאהוב אותו אלה שאהבוהו תחילה, שכן נתגלה אליהם ביום השלישי והוא שוב חי, לאחר שנביאי האלוהים ניבאו עליו דברים אלה ורבבות נפלאות אחרות; ועד היום לא פסקה כת הנוצרים, הקרויים על שמו".
ואולם, כבר בשנת 1971 חשף חוקר הפילוסופיה היהודית פרופ' שלמה פינס מהאוניברסיטה העברית גרסה שונה בתכלית של הקטע, ששוקעה בערבית בחיבורו של ההיסטוריון המלכיתי בן המאה ה-10 אגפיוס ממנביג'. בנוסח זה - שנתמך כעת גם בהשוואות הרב-לשוניות החדשות לתרגומים הלטיניים והסוריים בהובלת החוקר הספרדי חסוס פרננדס-פדררה קוראה - נעדרים הניסוחים התיאולוגיים הנחרצים, והטקסט נקרא כדיווח היסטורי מאופק.
"באותו זמן היה איש חכם ושמו ישוע. התנהגותו הייתה טובה, והוא נודע כבעל מידות תרומיות... פילאטוס דן אותו לצליבה ולמוות, אולם אלה שהפכו לתלמידיו לא זנחו את משנתו. הם סיפרו כי נראה אליהם שלושה ימים לאחר צליבתו והוא חי; ולפיכך אולי היה הוא המשיח, אשר עליו דיברו הנביאים נפלאות".
השוואה בין הגרסאות השונות של הטקסט מעלה פערים בולטים: בעוד שהנוסח היווני מציג ניסוחים נחרצים ומאשרים, בגרסאות הלא-יווניות מיוחסות ההופעות שלאחר הצליבה לאמונתם של התלמידים עצמם, ולא כעובדה היסטורית שעליה חותם המחבר. הבדלים דומים מתגלים גם בשאלת התואר "משיח", שמוצג בנוסחים האחרים באופן מסויג כדמות שנחשבה לכזו בעיני מאמיניה. חיזוק לכך מוצאים החוקרים בעדותו של אוריגנס, הוגה נוצרי מרכזי בן המאה ה-3, שהדגיש במפורש כי יוספוס פלביוס לא קיבל את ישו כמשיח.
הזווית הבלשנית וההיסטורית
במחקרו המקיף של פרופ' טי. סי. שמידט (אשר הוצג גם בריאיון לתוכנית המחקר הארכיאולוגית Digging for Truth בערוץ ה-ABR וברשת Fox News), מוצגת תמונה מורכבת עוד יותר. לטענתו, גם הנוסח היווני עצמו אינו בהכרח "זיוף נוצרי", אלא טקסט דו-משמעי שפורש לא נכון בתרגומים המודרניים. כך למשל, בתרגום הלטיני של הירונימוס משנת 393 לספירה ובתרגום הסורי של יעקב מאדסה - ששניהם קדומים יותר מכתבי היד היווניים שבידינו - לא נכתב שישוע "היה המשיח", אלא כי הוא "נחשב למשיח" או "האמינו שהוא המשיח".
בנוסף, המילה היוונית שבה משתמש יוספוס לתיאור "מעשי פלא" היא Paradoxa - מונח דו-משמעי שמתאר תופעות חריגות או מעוררות חשד, ושבו השתמש יוספוס גם לתיאור החרטומים במצרים מול משה. באופן דומה, הפועל היווני ephane ("נתגלה אליהם חי") משמש אצל יוספוס במקומות אחרים במשמעות של "נדמה להם" שהוא חי - בדיוק כפי יוספוס מתאר שכתונת יוסף המגואלת בדם גרמה לכך שיעקב חשב שבנו נטרף, אף שלא כך היה במציאות.
שמידט מוסיף נדבך היסטורי מסקרן הנוגע למקורות המידע של יוספוס עצמו. כאשר יוספוס כותב כי "האנשים הראשונים במעלה אצלנו" (protoi) הם שהסגירו את ישוע לפילאטוס, הוא משתמש בביטוי המציין בכתביו היכרות אישית ומעגל חברתי קרוב. מתברר כי מפקדו הישיר של יוספוס במרד הגדול היה הכהן הגדול חנן בן חנן - בנו של הכהן הגדול חנן וגיסו של קייפא, האנשים שהובילו את משפטו של ישוע. אותו חנן בן חנן אף עמד בשנת 62 לספירה מאחורי העמדתו לדין והוצאתו להורג של יעקב אחי ישוע - אירוע שיוספוס מתעד במקום אחר ב"קדמוניות היהודים", בחלק שהאותנטיות שלו מקובלת על כלל החוקרים.
לצד זאת, יוספוס הכיר אישית את רבן שמעון בן גמליאל, בנו של רבן גמליאל הזקן שכיהן כראש הסנהדרין בתקופת המשפט והיה מורהו של שאול התרסי (הלא הוא פאולוס בבשורות). קשרים ישירים אלה מעידים כי יוספוס שאב את ידיעותיו על ישוע ועל טענת התחייה של תלמידיו מתוך האליטה הירושלמית שניהלה את המשפט בזמן אמת.
ויכוח היסטורי שטרם הסתיים
לצד ההתרגשות סביב הממצאים, לא כל המומחים ממהרים לקבוע מסמרות. חוקרים אחרים סבורים כי הקטע הנוכחי עדיין משתלב היטב בסגנונו הלשוני של יוספוס, כך שגם ניסוחים שנראים כהסכמה עשויים להיות מסויגים ולהישמע בדיוק כמו דבריו של היסטוריון יהודי שאינו נוצרי.
הממצאים החדשים מחזקים אמנם את ההערכה שיוספוס פעל כהיסטוריון שתיעד את המציאות והאמונות של סביבתו מבלי להפוך למאמין בעצמו; עם זאת, מכיוון שהמחקר והגילויים נשענים כעת על סיקור בתקשורת הבינלאומית וטרם עברו את מלוא המסלול של ביקורת עמיתים אקדמית רשמית, הקהילה המדעית מדגישה כי השאלה נותרת פתוחה למחקר ולדיון.
מה אומרים המדע והארכיאולוגיה?
המחקר האמפירי אינו יכול לאמת או להפריך מעשה נס על-טבעי במעבדה, אך בעשורים האחרונים הצטברו ממצאים ארכיאולוגיים, אנתרופולוגיים ופיזיקליים שמאירים את הרקע ההיסטורי והפיזי של סיפורי הצליבה, הקבורה והתחייה בירושלים של המאה הראשונה:
כתובת נצרת: לוח שיש הנושא צו קיסרי רומי ביוונית, המתוארך למחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה (לרוב תקופת קלאודיוס, 41-54 לספירה) ושמור בלובר. הצו קובע עונש מוות חריג לכל מי שיוציא גופות מקברים או יזיז אבני גולל "בכוונת מרמה". היסטוריונים וארכיאולוגים הציעו כי הצו נחקק כתגובה למהומות סביב השמועה על "הקבר הריק" של ישוע והטענה שתלמידיו גנבו את גופתו. עם זאת, בדיקת איזוטופים משנת 2020 העלתה שהאבן נחצבה באי קוס, מה שהצית מחדש ויכוח האם הצו כוון לגליל או לאסיה הקטנה.
פתיחת הקבר בכנסיית הקבר (2016): במסגרת עבודות שיקום ה"אדיקולה" בהובלת המכון הטכנולוגי הלאומי של אתונה ובתיעוד "נשיונל ג'יאוגרפיק", הוסרה לראשונה מאז 1555 פלטת השיש מעל משכב הקבורה. מתחת נחשף מדף קבורה מאבן גיר מקורית מתקופת בית שני. בדיקת תיארוך OSL למלט המחבר קבעה כי הוא הונח סביב שנת 345 לספירה (ימי קונסטנטינוס). הממצא אישש שהאתר שבו בנו הרומאים מקדש לוונוס אכן שימר מערת קבורה יהודית התואמת את תיאור קברו של יוסף הרמתי בברית החדשה.
עקב הצלוב מגבעת המבתר: ספקנים טענו בעבר שהרומאים השליכו צלובים לקברי אחים, ולכן סיפור קבורתו של ישוע במערה משפחתית אינו היסטורי. טענה זו הופרכה ב-1968 עם חשיפת גלוסקמה בצפון ירושלים שעשאה את השם "יהוחנן בן חגקול", ובתוכה עצם עקב שבה נעוץ מסמר ברזל מעוקם באורך 11.5 ס"מ - עדות לכך שהשלטון הרומי התיר למשפחות יהודיות לקבור צלובים כדת וכדין.
תכריכי טורינו והמחקר הפיזיקלי החדש: סביב יריעת הפשתן שעליה מוטבעת דמות גבר שעבר צליבה מתנהל ויכוח ארוך. בעוד שבדיקת פחמן-14 משנת 1988 תיארכה דגימה לימי הביניים (1260-1390 לספירה), חוקרים טענו שהדגימה נלקחה מטלאי תיקון מאוחר. בשנת 2022 פרסם מכון לקריסטלוגרפיה באיטליה (CNR) מחקר WAXS שבדק את קצב ההתפרקות של תאית הפשתן, וקבע שדרגת ההתיישנות תואמת אריג פשתן בן כ-2,000 שנה מאזור מדבר יהודה ומצדה.
"העובדות המינימליות"
במחקר ההיסטורי-אקדמי, חוקרים בולטים של הברית החדשה - בהם פרופ' גארי הברמאס, פרופ' נ. ט. רייט, גזה ורמש ופנחס לפיד - מצביעים על "גישת העובדות המינימליות", שאינה נשענת על אמונה בכתבי הקודש כחסינים מטעות אלא על עובדות הזוכות לקונצנזוס היסטורי.
1. תיארוך העדות הקדומה ביותר: בפרק ט"ו באיגרת הראשונה אל הקורינתים (פסוקים 3-7), פאולוס מצטט נוסח אמונה קדום לפיו המשיח מת על חטאינו, נקבר, קם ביום השלישי ונראה אל כיפא ואל השנים עשר. ניתוח פילולוגי מתארך נוסח זה לשנתיים עד חמש שנים בלבד לאחר הצליבה (שנות ה-30 המוקדמות של המאה ה-1), כלומר שטענת התחייה הוכרזה בירושלים מיד לאחר האירועים, כאשר עדי הראייה והמתנגדים היו בחיים.
2. קריטריון המבוכה ועדות הנשים: כל הבשורות מדווחות שהראשונות לגלות את הקבר הריק היו נשים ובראשן מרים המגדלית. לפי "קריטריון המבוכה", פרט שעלול להחליש את אמינות הסיפור מול קהל היעד הקדום (שבו עדות נשים לא הייתה קבילה במשפט) נושא סבירות גבוהה להיות אותנטי, שכן בדומה לכך לא היו בודים סיפור כזה מאפס.
3. המהפך הפסיכולוגי של הספקנים: קשה להסביר בכלים רגילים את המהפך הקיצוני שעברו התלמידים - מחבורה שנמלטה לקבוצה המוכנה למות על אמונתם. בולטים במיוחד יעקב אחי ישוע (שלא האמין באחיו בחייו והפך למנהיג הקהילה) ושאול התרסי (שעבר מרדיפה אלימה להפצת הבשורה בעקבות מפגש מתואר עם ישוע הקם).
תרגיל עוקץ ועד "תיאוריית העילפון"
לאורך הדורות עמד סיפור התחייה במוקד פולמוסים וניסיונות הפרכה שהציעו הסברים טבעיים.
תיאוריית גניבת הגופה (המאה ה-1 עד ימי הביניים): טענה המופיעה כבר בבשורת מתי (פרק כ"ח) וביוסטינוס מרטיר, ולפיה השומרים תודלקו להפיץ ששומרי הראש או התלמידים גנבו את הגופה בלילה. מנגד, היסטוריונים מציינים שקשה להסביר מדוע שהתלמידים יבחרו למות במות קדושים עבור תרמית שביימו ביודעין.
"הזיה של אישה היסטרית" (המאה ה-2): הפילוסוף קלסוס טען בסביבות 177 לספירה כי התחייה נשענת על חזיון שווא של "אישה היסטרית" מתוך אבל. הוא אף שאל מדוע אם ישוע קם לא התייצב פומבית בפני פילאטוס או הסנהדרין.
תיאוריית העילפון והמוות המדומה (המאות ה-18-19): תיאולוגים רציונליסטים כמו קארל בהרדט והיינריך פאולוס טענו שישוע לא מת אלא שקע בקומה והתעורר מקרירות המערה. גישה זו נדחתה במחקר הרפואי (כמו במחקר JAMA 1986) שהראה שצליבה רומית מובילה למוות ודאי מחנק ואי-ספיקת לב, וכפי שציין דוד פרידריך שטראוס ב-1835 - אדם פצוע אנושות המדדה מקברו היה מעורר צורך ברופא ולא תחושת ניצחון על המוות.
תיאוריית הקבר הלא-נכון (ראשית המאה ה-20): פרופ' קירסופ לייק הציע ב-1907 שהנשים טעו בדרך והגיעו למערה ריקה אחרת. החולשה היא שאילו זו הייתה טעות ניווט בלבד, הרשויות היו יכולות להציג מיידית את הגופה בקברו האמיתי של יוסף הרמתי ולחסום את התנועה הנוצרית.
תיאוריית ההזיה הקולקטיבית והדיסוננס (המאות ה-20-21): חוקרים כגרד לודמן ובארט ארמן מציעים שפטרוס ופאולוס חוו חזיונות שכול סובייקטיביים, שפירשו כתחייה ממשית מתוך דיסוננס קוגניטיבי חריף בעקבות מות מנהיגם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו