"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כמו מאפיות בוטיק: כך הטביעו חותמות על לחם בעת העתיקה

תעודת כשרות, מיתוג אישי או אמצעי זיהוי בתנור הקהילתי? • הדרך בה סימנו יהודי הגליל את הלחם שלהם לפני 1,500 שנה • וגם: מה הקשר לפיקוח העירוני של האימפריה הרומית?

,עודכן
0השמעה
סימון לחם לפני 2,000 שנה. צילום: רשות העתיקות

כולנו מכירים את הרגע הזה במוצאי החג: הריצה למאפייה, הריח המשכר של הלחם הטרי והלוגו המוטבע על הכיכר שמבטיח לנו איכות של "בוטיק". אבל מסתבר שהצורך האנושי לסמן את האוכל שלנו, בין אם מטעמי מיתוג ובין אם מטעמי כשרות ופיקוח - הוא לא המצאה של המאה ה-21. למעשה, מדובר במסורת בת אלפי שנים שהשאירה לנו עקבות מרתקים באדמה.

בעת העתיקה, הלחם לא היה רק מצרך בסיסי אלא מוצר תחת פיקוח הדוק. בתקופה הרומית, חותם הלחם היה חלק ממערכת בירוקרטית משומנת. החותמת, שהייתה עשויה לרוב מאבן, חרס או ברונזה, שימשה כדי לציין את זהות האופה או בעל המאפייה.

כמו מאפיות בוטיק,צילום: רשות העתיקות

למה היה חשוב לסמן את הלחם?

למה זה היה חשוב? הרשויות היו צריכות לדעת מי סיפק את הלחם לעיר כדי להבטיח עמידה בתקנים ובמשקלים. בנוסף, ביישובים רבים לא לכל בית היה תנור. נשים היו מביאות את הבצק לתנור הקהילתי, והחותמת עזרה לזהות איזה לחם שייך לאיזו משפחה בסיום האפייה.

בפומפיי שבאיטליה נמצאו אפילו כיכרות לחם פחומות בנות 2,000 שנה, שעליהן נשתמרו בבירור טביעות חותם עם שמות האופים. עדות קפואה בזמן לתעשייה משגשגת.

אחת הדוגמאות המרגשות ביותר שנחשפו בארץ היא חותמת לחם עשויה חרס, בת כ-1,500 שנה, שנמצאה בחפירות רשות העתיקות בחורבת עוצה שליד עכו. מה שמייחד את החותמת הזו הוא הקישוט המרכזי שלה: מנורת שבעת הקנים המפורסמת, המגולפת על בסיס צר.

הטבעה מיוחדת,צילום: רשות העתיקות

מי היה לאונטיוס ומה מגלה החותמת?

החוקרים, ביניהםד"ר דני שיאון וד"ר דוד עמית ז"ל, גילו כי מדובר במערכת זיהוי כפולה ומתוחכמת.

המנורה נחרתה על פני החותמת עוד בבית היוצר, לפני הצריפה בכבשן. היא סימנה את הלחם כ"יהודי", אולי כסוג של תעודת כשרות קדומה. על הידית של החותמת נחרת בכתב יד שם האופה ביוונית - ככל הנראה "לאונטיוס". השם הזה היה נפוץ בקרב יהודים באותה תקופה.

העובדה שהמנורה נחרתה מראש מעלה השערה מרתקת: ייתכן שהיה ייצור סדרתי של חותמות עם סמל המנורה עבור אופים יהודים, וכל אופה פשוט הוסיף את שמו האישי על הידית כדי להבדיל את עצמו מהקולגות.

איך הפך הלחם לסמל דתי וזהותי?

בתקופה הביזנטית, החותמות קיבלו משמעות דתית עמוקה יותר. לצד סמלים יהודיים כמו המנורה, נמצאו באזורנו חותמות רבות עם סמלים נוצריים כמו צלבים. הלחם הפך לכלי שדרכו אדם מצהיר על זהותו ועל אמונתו.

חותמות אלו, למרות גודלן הקטן, הן "קפסולות זמן" של ממש. הן מספרות לנו על הכלכלה המקומית, על הקשרים בין הקהילות השונות ועל הרצון האנושי הפשוט להשאיר חותם, תרתי משמע, על הדבר הכי בסיסי שאנחנו צורכים.

הכשרות של פעם,צילום: רשות העתיקות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר