פרשת האזינו: סיפור של אמונה וערכים
הרב חננאל זייני, ראש המכון התורני בישיבת "אור וישועה" חיפה
בפרשת השבוע, מסיים משה רבינו את נאומו הארוך, לקראת פטירתו. הנאום מסתיים בשירה, אולם לא בהכרח מהסוג המעורר אותנו לשיר. בכדי להבין את ה"שירה" הזו, אנו צריכים להתבונן בדברי חז"ל. חז"ל שואלים: אנו מברכים על מצוות הדלקת נר חנוכה, וכמוה על מצוות אחרות שהן מדברי חכמים ואינן כתובות בתורה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". וכי היכן ציווה אותנו הקב"ה בהן?
לכך נתנו חז"ל שתי מקורות בתורה: הראשון - פסוק אחד המתייחס לפסיקת חכמי הסנהדרין - המוסד ההלכתי [והמשפטי] העליון של עם ישראל: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". השני - פסוק שני מתוך פרשתנו: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".
מקורות אלה אינם סותרים באמת. בדברים אלה מסבירים לנו חכמי ישראל את תפקידם של חכמי ישראל בהיסטוריה, בדגש על תפקידו של הסנהדרין: חכמי ישראל אינם מוסיפים מצוות לפי מה שנראה להם. להוסיף מצוות על תורת ה', ולהצטרף בכך לאידיאלים הגדולים של התורה - אין זה בכוחו של אף אחד. גם לא הגדול שבגדולים.
למצוות שקבעו חכמי ישראל מטרה אחרת: לדאוג לשלמותו החומרית והרוחנית של עם ישראל. דבר זה יכול להתבצע מתוך מבט של תורה שבעל פה, שמצד אחד משלב את השכל האנושי, ומצד שני מחובר לנשמה הלאומית היהודית.
מתוך כך, חכמי ישראל שיודעים לזהות את המקומות שבהם הזמן יוצר סדקים, וסכנת התפוררות לאומית-רוחנית, קובעים מצוות כנגד בעיה זו. מצוות אלו מיוצגות בציווי "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", ומחברות את העם למרכז הלאומי-הרוחני.
אולם חלק מהמצוות נועדו לקשור את עם ישראל לעברו, שרק באופן זה ימשיך לשמור על אופיו היחודי. וכנגד זה נאמר: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". העבר של עם ישראל אינו היסטוריה - תיאור מאורעות כפי שיש בעברו של כל עם. העבר שלנו מחובר להתגלות האלוהית בעולם, והוא המקור לגדולתו של העם.
פרשת האזינו, מקפלת בתוכה את מהלך ההיסטוריה, ובכך היא מהווה אנטיתזה גמורה לגישה המערבית, בה העולם המודרני דוחה את העבר ודוחק את רגלי הדור המבוגר, מתוך התנשאות מדעית וטכנולוגית. המדע והטכנולוגיה הם חשובים, אך אינם אלא כלים ואמצעים. ההיסטוריה, היא סיפור של אמונה וערכים.