סיכום יבש. שמונה משחקים, 29 שערים, ממוצע של 3.6 גולים למשחק. ארבע הארכות, ארבעה שערים בתוספת זמן, דו־קרב פנדלים אחד.
אלופת עולם בחוץ, אלופת אירופה בחוץ, סגנית אלופת העולם בחוץ, בית המוות מת מוקדם. מאמן מפוטר אחד - פרנק דה בור. מאמן שנפרד אחרי 15 שנים - יואכים לב. מאמן שסגר מעגל אחרי 25 שנים - גארת' סאות'גייט.
שלוש מתוך ארבע הנבחרות שסיימו במקום השלישי עדיין כאן, רונאלדו, אמבפה ומולר כבר לא. זאת היתה השמינית שהיתה, וכמותה לא היתה מעולם.
היום ההוא. כשאדם קם בבוקר ומביט בלוח משחקי הערב, הוא עושה עם עצמו תיאום ציפיות. מה היה רוצה שיקרה, בהתחשב כמובן במה שאמור או יכול לקרות. לפי המשוואה הזאת, צריך היה חוצפה אמיתית, שלא לומר ניתוק מוחלט, כדי לצפות למה שקרה באותו יום ב־28.06.2021.
הרי בנק הציפיות של האדם מהכדורגל הוא רחב - הוא כולל אירועים, רגשות, תהפוכות, שערים, החמצות, טעויות - ומספיק לקבל קצת מזה וקצת מזה והציפיות מתממשות. אלא שביום ההוא, הכדורגל שדד את הבנק.
ספרד, קרואטיה, צרפת ושווייץ דחסו במשך 240 דקות את כל האלמנטים שמרכיבים את הדבר הקסום הזה שנקרא כדורגל, כלום לא נשאר בחוץ. אלה היו שני משחקים, אבל הם הרגישו כמו 100. זה היה בינג' כדורגל.
סיפור רדף סיפור, פרק התחלף בפרק, וכשהכל נגמר - הריקנות השתלטה על האדם. למחרת, כשאדם קם בבוקר, הוא כבר לא ציפה לדבר.
מחליפים. גם ארטם דובביק לא ציפה לכלום. בגיל 24 וכשחקנה של דנייפרו הוא לא ציפה להיות בסגל אוקראינה ליורו 2020, ובטח שלא להיות זה שכובש את שער הניצחון ההיסטורי מול שבדיה ששלח את הנבחרת של אנדריי שבצ'נקו לרבע הגמר.
לשמחתו של דובביק, שני חוקים חדשים הביאו אותו לכאן. הראשון, אפשרות לזמן לסגל 26 שחקנים. השני, לבצע חמישה חילופים. דובביק, למי שתהה, היה השחקן ה־26 בסגל והחילוף החמישי מול שבדיה.
וזאת מגמה. יותר מהשערים העצמיים ומהפנדלים המוחמצים, בולטת תרומת הספסל הארוך. בשמינית הגמר נכבשו שבעה שערים על ידי מחליפים ושבעה נוספים בושלו על ידי כאלה שנכנסו בדקות הסיום.
אופ"א אפשרה לנבחרות להגדיל את הסגל, ובמשחקים רבים היו כאלה שניצלו זאת כדי להפוך את עורן תוך כדי משחק. איטליה עשתה זאת לאוסטריה, ספרד לקרואטיה ושווייץ לצרפת. ביורו הזה פחות חשוב איך אתה מתחיל את המשחק, חשוב יותר איך אתה מסיים אותו.
אנגליה. נכון, היא רק אחת משמונה שנותרו, אבל היא עושה רעש כמו שמונה באחת. כזו היא אנגליה. המטען הרגשי שלה גדול, הפרופורציות קטנות, ולאמונה שלה בעצמה אין גבולות. לכן, עם מבנה אישיותי שכזה, לא פלא שהניצחון 0:2 על גרמניה חולל סערה בממלכה.
בפורמט הטורניר זה היה רק צעד מהשמינית לרבע, אך בפורמט ההיסטורי של הנבחרת זאת היתה קפיצה משולשת אל עבר הגאולה. ההתרגשות כל כך גדולה, ובצדק, שבאנגליה מצליחים להכיל את העובדה שהנבחרת עושה את המקסימום עם המינימום הקיים.
גארת' סאות'גייט, שלבטח שורך שרוכים רק אחרי התייעצות עם אנליסטים, בנה נבחרת שלא משאירה מקום לספק ומפנה לעצמה מספיק מקום כדי שלא רק שלא תפסיד - אלא גם תנצח.
על נבחרות כאלה נהוג לומר שהן מוציאות מים מהסלע, אבל אנגליה הזאת - מבחירה מושכלת - היא אחת שמוציאה סלע מהמים. ורק כשהסלע מספיק יציב, רק אז, סאות'גייט מסתובב אל המעיין נובע הכישרון שיושב על הספסל וקורא: "גריליש, קום, אתה נכנס".
רבע הגמר. החישוב עכשיו פשוט. שמינית הגמר היתה אדירה, מרהיבה, מהממת, ועכשיו מגיע רבע הגמר, שהוא חצי ממספר המשחקים בשמינית. אם הרבע, שמוביל לחצי, יהיה חצי מהשמינית, אפילו רבע, אז כנראה נישאר בלי אוויר כשיגיע הגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו