(לא) נפסיק לשיר: למה שחקני ספרד שותקים בזמן ההמנון

השחקנים עומדים. הקהל מנסה לעשות אווירה. ובמקום מילים גדולות על מולדת, גבורה ועתיד משותף, מקבלים בעיקר מנגינה. לפעמים גם קצת "לה לה לה" ביציעים. לא כי הספרדים פחות פטריוטים, אלא מסיבה פשוטה בהרבה: להמנון הספרדי אין מילים רשמיות.

ההמנון, שנקרא "המארש המלכותי", הוא אחד ההמנונים החריגים בעולם. מקורו במאה ה- 18, והוא נולד בכלל כמארש צבאי. לאורך השנים היו ניסיונות להצמיד לו מילים, ובתקופת הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו אכן השתמשו בגרסה עם טקסט.

אבל אחרי נפילת המשטר, המילים הפכו לנטל היסטורי. בספרד של אחרי פרנקו, אף אחד לא באמת רצה לשיר טקסט שמזכיר יותר מדי את התקופה ההיא.

אבל הסיפור עמוק יותר מהיסטוריה פוליטית. ספרד היא לא מדינה אחידה כמו שהיא נראית מבחוץ. יש בה זהויות אזוריות חזקות מאוד: קטאלונים, באסקים, גליסיאנים, אנדלוסים ועוד. חלקם מרגישים ספרדים לגמרי, חלקם קצת פחות, וחלקם היו מעדיפים בכלל מדינה משלהם.

במצב כזה, לכתוב מילים חדשות להמנון זה לא רק עניין של חריזה. זה מוקש פוליטי. כל משפט על "העם הספרדי" עלול לעצבן מי שלא רואה בעצמו רק ספרדי. כל מילה על אחדות יכולה להישמע למישהו אחר כמו כפייה. לכן בספרד, לפעמים שקט הוא הפתרון הכי חכם.

היו ניסיונות לשנות את זה. בשנת 2008 הוועד האולימפי הספרדי ניסה לקדם מילים חדשות להמנון, בעיקר כדי שספורטאים ספרדים שזוכים במדליות יוכלו לשיר משהו על הפודיום ולא לעמוד במבוכה מול המצלמות. הרעיון התרסק כמעט מיד. הביקורת הייתה מהירה, והספרדים חזרו למצב המוכר: מנגינה בלי מילים.

האמת היא שיש בזה משהו יפה. בזמן שמדינות אחרות מתאמצות להכניס את כל הסיפור הלאומי שלהן לתוך כמה שורות, ספרד פשוט עומדת ונותנת למנגינה לעשות את העבודה. אולי זה מוזר, אולי זה קצת אנטי קליימקס, אבל זה גם מאוד ספרדי: מדינה אחת, הרבה זהויות, והרבה סיבות לא לפתוח עוד ויכוח.

הסיפור הזה מזכיר שגם אצלנו ההמנון הוא לא תמיד דבר פשוט. ביברס נאתכו, שהיה קפטן נבחרת ישראל ומגיע ממשפחה צ'רקסית מוסלמית, לא שר את "התקווה" וספג על כך ביקורת. מבחינתו, כמו אצל ספורטאים רבים בעולם, יש הבדל בין לייצג מדינה בכבוד לבין להזדהות עם כל מילה בהמנון.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אז בפעם הבאה ששחקני ספרד יעמדו בשקט לפני משחק גדול, אל תחשבו שהם לא מתרגשים. הם פשוט משחקים במדינה שבה לפעמים עדיף לנצח על הדשא מאשר להסתבך עם טקסט.