המונדיאל ה־23 ייפתח הערב (חמישי, 22:00), כשמקסיקו תארח במקסיקו סיטי את דרום אפריקה. אז במקום המשפט האלמותי "שקט בבית, יש כדורגל", אולי כדאי שנרחיב את היריעה ונבקש בנימוס "שקט עולם, מנסים לשחק כאן".
למשך 39 יום ננסה לא להיזכר אם סגרנו או פתחנו את מצר הורמוז, ובצפון - במקום אזעקות - נשמח לשמוע "יששש!" חזק וברור מהמושבים, מהקיבוצים ומקריית שמונה המופגזת. הפסקת אש אמיתית שבסופה הצדדים ישקלו מחדש את צעדיהם, בתקווה לשלום כלל־עולמי.
הרי רק באירוע כל כך חגיגי וכלל־עולמי נכתב ממש כעת תסריט מופרך, עם אופציה לאוסקר.
ארה"ב תארח מחר את פרגוואי, ושלושה ימים אחריה, על אותו דשא באותו אצטדיון בלוס אנג'לס, איראן תשחק נגד ניו זילנד. בזמן מלחמה, כשההפצצות נמשכות והאיבה בהחלט גלויה. אז תגידו, אי אפשר לפתור מחלוקות מדיניות ב־90 דקות, ללא תוספת זמן?
והשתיים האלה הן רק חלק קטן מתפאורה של אירוע שעוד לא היה כמותו. תחשבו שבמונדיאל הראשון, שנערך ב־1930 באורוגוואי, השתתפו 13 נבחרות, כמו שמצפים ממפגש פסגה של האליטות.
לפני ארבע שנים בקטאר כבר הגיעו ל־32 משתתפות, ואילו השנה 48 נציגות יסתערו על הגביע. משמות הזויים כמו קורסאו וקייפ ורדה ועד החשודות המיידיות - אלופת העולם ארגנטינה, וצרפת שגם השנה תטען לכתר.
זה אירוע כל כך גרנדיוזי, שבמקום מארחת אחת יש כעת שלוש שיפתחו את ביתן: ארה"ב, מקסיקו וקנדה. אין אהבה גדולה שם, אין מכנה משותף חוץ מסמיכות גאוגרפית, אבל כזו היא פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית - אם לא יעצרו אותה היא עוד תשתלט על העולם.
כרטיס לעשירים
למישהו בפיפ"א יש כנראה עיניים ממש גדולות, כי גם המונדיאל הבא יתפרס על מרוקו, ספרד ופורטוגל. זה כבר לא רק ספורט, זה גם כוח והשפעה, והאירוע הנפלא הזה עם כל הנוצץ והחגיגי מאבד עם השנים מהספונטניות ומהעממיות. אם ב־2006, בגרמניה, אוהד אנגלי עוד יכול היה לקפוץ מברלין לשטוטגרט בטרמפים עם חברים, כיום הוא צריך מטוס וחשבון בנק יציב.
אתמול, מחוץ לאצטדיון "סופי" שבו ארה"ב תפגוש את פרגוואי, הכרתי את דני פריירה, כתב רשת 3 של הטלוויזיה מפרגוואי, שהתגאה כי 5,000 אוהדים ילוו את נבחרתם הלאומית - ומבחינתם מדובר בהמונים, כי חבילה לשלושת משחקי שלב הבתים הגיעה באסונסיון למחיר של 10,000 דולר, הרבה מעבר ליכולתו של האדם הפשוט.
אז את הצבע בגביע העולם אולי יביאו איתם המוני המהגרים שהגיעו לארץ האפשרויות וכדורגל מבחינתם תמיד יקדים את הפוטבול והבייסבול. זה בניגוד למקומיים, השורשיים, שיתקשו לצאת מעורם לכבוד האירוע.
אתמול הסתובבתי בדאונטאון אל־איי, ופירוז, נהג המונית הבנגלדשי שהסיע אותי, צחק כששאלתי "איפה הבלגן?". הוא אמר שאני הראשון שמתעניין אצלו בכדורגל בחודש האחרון.
לא קישוטים, לא צבועי פנים, לא דוכנים ברחובות. פה ושם מצאתי אזכורים קלים, רמזים, רובם מסחריים, אבל לא פגשתי טירוף או שיגעון כמו שהייתם מצפים ממדינה מארחת.
החבילה במיטבה
אבל תהיו בטוחים שבבית תקבלו את החבילה במיטבה, ולא משנה כמה צבע יהיה ברחובות. 5.5 מיליארד צופים יזכו לראות 104 משחקים ב־16 ערים שונות באמצעות אינספור מצלמות, עם מיטב התקריבים, במוצר ארוז כהלכה שרק הולך ומשתכלל מדי טורניר.
אז עם כל הביקורת על המסחור ומחירי הכרטיסים, הלילה אחרי שריקת הפתיחה הכל יישכח. כי עם כל הכבוד לכסף העצום, כש־22 שחקנים עולים על הדשא, רק הכישרון והרצון לנצח מדברים. כוכבים שמרוויחים מיליונים, ומגיעים אחרי עונה מתישה, מוכנים לוותר על הרבה כדי להניף את הגביע ב־19 ביולי.
זה יהיה, ככל הנראה, המונדיאל האחרון של ענקי המשחק ליונל מסי מארגנטינה, כריסטיאנו רונאלדו מפורטוגל ולוקה מודריץ', האגדה הקרואטית.
זו תהיה שעת מבחן עבור קיליאן אמבפה, הכוכב הצרפתי המושמץ, האם הוא יכול לקחת את נבחרתו לעוד תואר? זה יכול להיות הטורניר של נורבגיה הקטנה, שמסתמנת כסוס השחור, ומה עם אנגליה שאולי תחרוג ממנהגה ולא תאכזב, וגרמניה שהיא סימן שאלה?
אז הערב יגיעו לפתרונן כמה קושיות. אמנם המשחקים נערכים בשעות לא הכי נוחות ולמחרת יש יום עבודה, אבל בשביל תקופות כאלה המציאו את המושג "ימי מחלה". מונדיאל מוכר כמחלה, ועבור רבים מאיתנו היא גם חשוכת מרפא.
