בעולם של המאה ה־21, לא יאה להודות בקשרי הגומלין ההדוקים בין ספורט לפוליטיקה, אף שהם רחוקים מלהיעלם. ככל שמדובר בכדורגל, הענף הפופולרי, נדמה שהפוליטיזציה רק גוברת, והיא לא זרה גם לאליפות אירופה שנפתחת ממש בעוד רגע. נכון שהעולם לא צפוי לחזות ב"מלחמת כדורגל" נוספת, כמו זאת שפרצה ב־1969 בין אל סלבדור להונדורס בעקבות משחק ביניהן על העלייה למונדיאל, ובכל זאת, עימותים פוליטיים חריפים יבואו לידי ביטוי ביורו, שיתפרס על פני 11 מדינות.
בניגוד לדעה הרווחת, חלוקת הנבחרות לבתים לא היתה תוצאה של הגרלה עיוורת לגמרי. בהתאם לכללי אופ"א, באה לעולם "הרשימה השחורה" של מפגשים נפיצים, שאותם יש למנוע כמעט בכל מחיר, גם במחיר הקרבת עקרון התחרות השווה שנהוג בספורט ההישגי. נכון להיום, הרשימה כוללת שישה מפגשים אסורים, שכל אחד מהם עלול, בראיית הפונקציונרים של הכדורגל, להצית מהומות, ולגרום לתסיסה רבתי ולסערת רוחות שתחרוג הרבה מעבר למשחק כדורגל.
אוהדים שעוקבים אחרי הסכסוכים הפוליטיים והמלחמתיים ברחבי היבשת לא יופתעו לגלות שבמחצית מרשימת ההתמודדויות האסורות מככבת קוסובו (אופ"א מונעת משחקים שלה מול סרביה, בוסניה ורוסיה). שלושת המשחקים הנוספים שאופ"א לא תרצה לראות משקפים שלושה סכסוכים אחרים: ארמניה - אזרבייג'ן, ספרד - גיברלטר, ורוסיה - אוקראינה.
זהירות, אויב בבית
לשמחת המארגנים (גם אם הם לעולם לא יודו בה), מרבית המפגשים האלה נמנעו משום שלפחות צד אחד בהם אינו מצטיין ברמת משחק גבוהה ולא הצליח להעפיל לשלב הגמר. מוקש אחד בכל זאת נותר, כי הרוסים והאוקראינים מצויים בין 24 הנבחרות המשתתפות. הרעיון שהמפגש הספורטיבי ביניהם יהפוך לחלק מהמלחמה המתנהלת בין אוקראינה לבדלנים רוסים בחבל דונבאס הפחיד את אופ"א, ובצדק. האוהדים השרופים של שתי הנבחרות האלה מאופיינים באידיאולוגיה לאומנית קיצונית, ואין לקנא באצטדיון ובעיר שהיו מיועדים להפוך לזירת ההתגוששות בין ה"אולטראס" האלה.
החשש רק החמיר משהתברר כי סנט פטרבורג הרוסית תהיה אחת הערים המארחות. כדי לסכל את האפשרות שהמחנה הצהוב־כחול של אוקראינה יצטרך לבוא בשערי מדינה עוינת, רוסיה ואוקראינה הופרדו במהלך ההגרלה באופן שימנע את המשחק ביניהן בשלב הבתים ובשלב שמינית הגמר. למעשה, המפגש המוקדם ביותר בין הרוסים לאוקראינים אפשרי רק ברבע הגמר במינכן או בבאקו, והסיכוי לכך נמוך יחסית.
האיבה בין שתי המדינות הסלאביות תמשוך עניין גם ללא המשחק ביניהן, ולו בזכות המדים החדשים של נבחרת אוקראינה שנחשפו השבוע. קווי המתאר של מפת אוקראינה, שתתנוסס על חזית המדים, כוללים כמובן את אזור הדונבאס ואת חצי האי קרים, שנכבש על ידי רוסיה וסופח אליה בכוח הזרוע. הרוסים יראו את מפת "אוקראינה השלמה" ובאופן טבעי ירתחו מזעם.
אלא שבכך לא מסתיימים הסיכונים הפוליטיים של יורו 2020. המפגש הטעון בין אנגליה לסקוטלנד במסגרת בית ד' ישקף אמנם יריבות ספורטיבית מרתקת, אך לא ניתן להפריד בינה לבין הרגשות הלאומיים המתנגשים שמתעמתים במגרש הפוליטי. התנועה לעצמאות סקוטלנד ספגה מכה גדולה, כשרעיון העצמאות נדחה ברוב גדול במשאל עם ב־2014, אולם לאחרונה היא שוב צוברת תאוצה ומנסה ליזום משאל עם נוסף בנושא. דווקא הכדורגל, שבו הנבחרת הסקוטית "עצמאית" מבריטניה, עשוי לחזק את הרוח הבדלנית. אלפי סקוטים צפויים להגיע ללונדון ביום המשחק, רובם ללא כרטיסים למשחק ועם הרבה גאווה לאומית מתודלקת באלכוהול. שאיפותיהם הפוליטיות והשירים שבפיהם ("עמוד אם אתה שונא את אנגליה", היחיד שניתן לצטט בעיתון) לא יסבו הרבה נחת בבירת הממלכה המאוחדת עדיין.
לא מחוסנים מעוינות
אל המתחים האלה, שאחדים מהם נולדו כבר לפני מאות שנים, הצטרף השנה אפקט הקורונה. מחד, היו למגיפה היבטים ממתנים: ההגבלות על התנועה וההתקהלות מצמצמות את החיכוך ומונעות מן השנאות הפוליטיות להישפך אל קדמת האצטדיונים. עצם העובדה שמספר האוהדים מן המחנות הניצים יהיה השנה קטן בכל הערים המארחות, מהווה עבורן כדור הרגעה.
מאידך, הפוליטיקה שליוותה את המגיפה מתערבת גם בענייני כדורגל, וגם כאן הבעיה מגיעה מכיוון רוסיה. הסירוב של דנמרק לאפשר לאוהדים רוסים את הכניסה למדינה מאיים להפוך למחלוקת פוליטית. נבחרות דנמרק ורוסיה הוגרלו לבית ב', והמפגש ביניהן במחזור השלישי בקופנהגן עשוי להכריע את תמונת העולות ממנו. אף על פי שכ־2,500 אוהדים רוסים כבר רכשו כרטיסים למשחק, הם לא יזכו לראות אותו מן היציע ולעודד את נבחרתם. הסיבה? מבחינת הרשויות הדניות מדובר בעניין רגולטורי פשוט - הם לא מכניסים לארצם אזרחים של מדינות מחוץ לאיחוד האירופי, אלא אם אלה הוגדרו כירוקות.
מבחינת הרוסים הכל פוליטיקה. במוסקבה בטוחים שהסירוב הדני נובע מהמאבק של המערב בחיסון הרוסי ספוטניק V. העובדה שהדנים לא נותנים למחוסנים בו יחס מועדף, בדומה למחוסנים בחיסונים מערביים, נראית בעיניהם כהוכחה ברורה לעוינות הכללית של אירופה כלפיהם. המסורת הסובייטית, שקושרת בין גדולת המדינה להישגיה בספורט, פורחת מחדש ברוסיה של ולדימיר פוטין. אחרי שהרוסים ספגו בשבוע שעבר מפלה קשה מידי קנדה באליפות העולם בהוקי, עובר הזרקור הפוליטי מן הקרח אל הדשא, וכל האמצעים כשרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו