המשחק הראשון בין הנבחרות נערך במוסקבה, והסתיים בתיקו אפס - תוצאה סבירה, שהשאירה הכל פתוח לקראת הגומלין. אלא שבינתיים, צ'ילה השתנתה לחלוטין.
חודשים ספורים קודם לכן התחוללה במדינה הפיכה צבאית אלימה. האצטדיון הלאומי בסנטיאגו, שאמור היה לארח את המשחק המכריע, שימש כמתקן כליאה שבו הוחזקו אלפי מתנגדי משטר, חלקם עונו ואף הוצאו להורג.
ברית המועצות הודיעה לפיפ"א כי לא תגיע לשחק במקום כזה. מבחינתה, מדובר באצטדיון שמוכתם בדם. פיפ"א שלחה משלחת בדיקה לאצטדיון הלאומי של צ'ילה. רגע לפני הביקור פונו האסירים והמתקן הוכן להצגה. בעקבות כך קבעה פיפ"א כי ניתן לקיים את המשחק כרגיל. אך הסובייטים סירבו להגיע, וכך נוצר אחד הרגעים האבסורדיים בתולדות המונדיאל.
מול כ-15 אלף צופים עלו למגרש אחד עשר שחקנים צ'יליאנים, ללא יריבה. השופט שרק לפתיחה, השחקנים התמסרו ביניהם והבקיעו שער מול שער ריק. דקה וחצי לאחר מכן שרק השופט לסיום. התוצאה נרשמה (1-0) - וצ'ילה עלתה למונדיאל.
במובן הטכני המשחק התקיים, אך במובן ההיסטורי זה היה רגע שמביך את הכדורגל העולמי. צ'ילה אמנם קיבלה כרטיס לגרמניה, אך כשלה בטורניר עצמו ולא השאירה חותם ספורטיבי.
מה שנשאר הוא סיפור על משחק שמעולם לא באמת שוחק, ועל הגבול הדק מאוד בין ספורט למציאות פוליטית אלימה. וכך, שער הניצחון הפך לסימן אזהרה לשילוב הרגיש בין פוליטיקה וספורט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו