תהיו בטוחים שחוויית המונדיאל הבא תעבור בשלמות על מסכי הטלוויזיה החדשים שתרכשו לכבוד האירוע. האצטדיונים יהיו מצוחצחים, הדשא יהיה ירוק מאי־פעם, והשערים, לא תאמינו, יהיו מרהיבים מכל זווית שתבקשו. רק שכמו בכל דבר גדול שקורה היום, יהיה חסר התבלין הישן שהולך ונעלם - הנשמה.
כמי שהיה בכמה מונדיאלים בחייו, יש משהו מזוקק ברעיון שמדינה אחת מארחת מפעל גדול כמו גביע העולם. התחרות המטורפת מתערבבת בטבעיות בתרבות המקומית. מתערבבת ברחובות, בטעמים, בריחות. זה קרה ב־1982 בספרד, ב־1998 בצרפת וב־2010 בדרום אפריקה. לטורניר הייתה תעודת זהות ברורה, אבל מה הקשר בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו? שלוש מדינות שלא מפסיקות להתקוטט.
בטורניר כזה כדורגל הוא אמנם העיקר, אבל הוא בטח לא הכל. באים אליו מאות אלפי אוהדים מכל העולם, שכל מה שהם רוצים הוא להתחכך זה בזה. כל מה שהבריטי מפנטז לעשות עד לשריקת הפתיחה זה לשבת במרכז שטוטגרט עם שני חבריו שהגיעו ברכבת מניוקאסל ולרוקן פיינטים של גינס, בזה אחר זה. למחרת הוא כבר יתכנן את הנסיעה לברלין, לא לפני שילך מכות עם אוהדים הולנדים, שבדיוק חזרו מהמשחק בדורטמונד. זה המונדיאל.
רק שלאלה שיושבים כיום בתאי ה־VIP הממוזגים פחות חשובים הריחות העזים והרחובות העמוסים בבריטים שיכורים. יותר חשובות להם ההכנסות, ומי שישלם יותר - ככה יותר טוב. הכל גדול, סטרילי, גלובלי, מצטלם יפה, ובעיקר מציג עושר בלתי נגמר.
בשנה הבאה בארצות הברית, בקנדה ובמקסיקו, ובמונדיאל שאחרי נבקר בספרד, בפורטוגל ובמרוקו. ממשחק של פשוטי העם ויציעי עמידה צפופים, הכדורגל הופך לאירוע מנוכר השייך בעיקר לעשירים. קטארים, סעודים ואוהדים שמוכנים לשלם אלפי דולרים לכרטיסי כניסה ואין להם חשבון לטיסות מטורונטו ללוס אנג'לס, אפשר גם במחלקה ראשונה.
במונדיאל 1998 אני זוכר שסנט אטיין, עיר אפורה במזרח צרפת, אירחה בשלב שמינית הגמר את קרב הענקיות בין אנגליה לארגנטינה. עשרות אלפי אוהדים היו מרוחים משעות הבוקר על המדשאות שבמרכז עם כוסות בירה ביד ובהכרה מעורפלת. כן, זה בדיוק הכדורגל כמו שכתוב בספרים - שעשוע להמונים, ולא קוקטייל לעשירים שבעים.
