גם עכשיו, בעודי כותב את המילים האלה, אני עוד מנסה להבין ולעכל את מה שהתרחש אתמול (שלישי) באצטדיון סן סירו במהלך שעתיים וחצי של דרמה מטורפת. לגבי דבר אחד אני כן בטוח: צמד המשחקים בין אינטר וברצלונה כבר נכנסו להיסטוריה כשמפגש חצי הגמר הגדול בהיסטוריה של ליגת האלופות.
רק לפני שבוע ימים עולם הכדורגל כולו התמוגג על ה-3:3 המדהים במונז'ואיק, על בארסה שחזרה מפיגור שני שערים ועל אינטר שידעה גם לכבוש שער שלישי. אמרנו אז - לפני שבוע בלבד כאמור - שקשה להאמין שנקבל העונה משחק טוב מזה. ובכן, שישה ימים בדיוק חלפו ומה שראינו אתמול בסן סירו היה גדול יותר, דרמטי יותר, הפכפך יותר והיסטורי יותר.
האמת שקשה לדעת מהיכן להתחיל. האם מאינטר שפשוט חנקה את בארסה במחצית הראשונה ועלתה שוב ליתרון 0:2? או שאולי מברצלונה, שמבלי לבצע חילופים במחצית, חזרה בענק במחצית שנייה מהסרטים, והיתה במרחק נגיעה ממהפך הירואי בדרך לגמר?
בתוך 33 דקות בארסה הבקיעה שלושה שערים ובדקה ה-88 הובילה 2:3. אינטר נראתה גמורה, עייפה, האוהדים שלה ישבו שקטים ביציעים, כאילו ממתינים לגזר הדין. היו אפילו כמה אוהדים בשחור-כחול שנראו עוזבים ופונים לעבר היציאה.
ב-240 הדקות של צמד המפגשים (כולל תוספות זמן) ברצלונה הוליכה במשך 5 דקות בלבד. מהשער של ראפיניה, שנראה היה שחרץ את ההתמודדות ושלח את בארסה לגמר - ועד שפרנצ'סקו אצ'רבי הגיח משום מקום, כבש את השער הראשון בקריירה במסגרות האירופיות ושלח את המשחק להארכה.
דווקא אצ'רבי, הבלם הקשוח והמקועקע, שחלה פעמיים בסרטן האשכים והחלים, היה זה שחתום על הרגע הדרמטי ביותר של העונה האירופית הזו. ושלא יהיו ספקות, על השער הזה ידברו אוהדי אינטר גם בעוד 10 ו-20 שנה.
אגב, אינטר פיגרה בכל העונה הזו בליגת האלופות במשך 15 דקות. בהפסד ללברקוזן היא ספגה בדקה ה-90 לפני 4 דקות של תוספת זמן. במשחק הביתי מול באיירן מינכן היא השוותה 6 דקות אחרי השער של הארי קיין, ואתמול היו עוד 5 דקות של פיגור. זה הכל.
הרגע המשוגע של המשחק היה שייך לדווידה פראטזי, כובש שער הניצחון בהארכה. אחרי שכבש הוא רץ ליציע בטירוף כשהוא צועק את נשמתו, טיפס על הגדר, שם חיבק אותו הקפטן לאוטרו מרטינס. ואז הוא נראה יושב על הדשא, מסוחרר כולו. בסיום הוא סיפר שהוא לא יכול היה להמשיך לשחק כמה דקות בשל החגיגות המוגזמות שלו.
כולן, חוץ מברצלונה
בברצלונה זעמו על השופט שימון מרצ'יניאק, אבל לא בטוח שבצדק. האמת היא שהאנזי פליק צריך לעשות חושבים לגבי המשך הדרך. יש לו קבוצה מדהימה עם כישרונות נדירים. וזה אכן תענוג לראות את הכישרון של לאמין ימאל ואת משחק ההתקפה המדהים שלה. אבל כדי לקחת תארים צריך גם הגנה וגם בגרות.
מישהו מעלה על דעתו שאינטר - או כמעט כל קבוצה אחרת - תוביל 2:3 בגומלין חצי גמר ליגת האלופות כשנותרו 6-7 דקות לסיום ולא תעשה את כל מה שצריך להבטיח את הניצחון? לא תאט את הקצב, תלך לדגל הקרן, תבעט ליציע כשצריך? כולם עושים את זה, חוץ מברצלונה ש"מחויבת" למשחק ההתקפה. אז באופן עקרוני זה נכון, אבל יש סיטואציות שהתוצאה חשובה יתר מכל עיקרון.
מאות רבות של ישראלים היו אתמול בסן סירו וזכו לחוויה של פעם בחיים. הם גם זכו להיות שותפים לאווירה מדהימה שיצרו אוהדי אינטר, באחד האצטדיונים האייקוניים בעולם. זה היה אולי אירוע הכדורגל הגדול ביותר מאז גמר המונדיאל בדצמבר 2022 בין ארגנטינה וצרפת.
כל מי שהיה בסן סירו לא ישכח את המשחק הזה עוד הרבה מאוד שנים. וכפי שאמר תיירי הנרי, תודה לאינטר ולברצלונה שהעניקו לנו את החוויה הזו בעידן שבו כל כך הרבה משחקים משעממים, והזכירו לנו מדוע אנחנו כל כך אוהבים כדורגל. והטיב לסכם זאת סר אלכס פרגוסון בשלוש מילים בלבד: football, bloody hell.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו