אחרי לא מעט ימים של גשם ורגע לפני שמזג האוויר החורפי חוזר, הבוקר (שלישי) בקלן וכמעט בכל רחבי גרמניה חם מאוד יחסית. התוצאה: אלפי אנגלים שתויים מסתובבים בלי חולצות. לא משנה אם אלה צעירים עם ריבועים בבטן, או מבוגרים עם כרס שנראית כאילו נכנסה אליה רק בירה כל החיים.
האנגלים הם האוהדים הכי קשים. הם הכי רועשים, הם עם פוטנציאל האלימות הגדול ביותר והם יעד מספר 1 לפי התקשורת לפיגועי טרור, כך שהפיזור המשטרתי פה חוצה גבולות.
ועם הדברים השליליים באים עם האנגלים גם המון דברים טובים, יפים, מרגשים, דברים שמוכיחים שאולי הם קלי דעת אבל כנראה הם העם שהכי מאוהב בכדורגל. לא רק במה שקורה בדשא, גם בכל מה שהכדורגל מביא איתו מסביב.
ליד הפאן זון עמוס האנשים בקלן יצא לי לראות היום את הסצנה הכי פסיכית שראיתי מאז שהגעתי לגרמניה לפני שבועיים. ילד בן 5 אוחז ברימון עשן אדום כשלצידו מאות אנגלים באקסטזה. הילד בטירוף, מונף על ידי אנשים שלא מכירים אותו וגם סכנת שאיפת העשן לא נלקחת בחשבון. לאחר מכן הלכתי לצל רגע ופתאום קלטתי את אותו ילד יושב בזרועות אבא שלו, כשלצידם אמו, אחיו ואחותו.
לילד קוראים אייבי, אביו גארת'. ניגשתי לגארת' לשאול אם ה-1+1 שעשיתי באמת שווה 2 וזה הילד שבוידאו שצילמתי והוא אמר שכן וחייך. "ככה אתה נותן לו להחזיק את זה?". "הוא צריך ללמוד את הדברים האלה מעכשיו" הוא אמר.
הם מסנדרלנד, אוהדי הקבוצה שמככבת בסדרת הנטפליקס המוכרת. האמא שישבה בצד לא נראתה גם היא מודאגת במיוחד. שאלתי אם היא לא פוחדת ובעלה אמר שגם היא באה מבית שהמשפחה חולה כדורגל.
שאלתי את גארת' אם הביטחון שהיה לו ולשאר האנגלים לפני הטורניר נסדק בעקבות היכולת בשני המשחקים הראשונים והוא אמר שלא. "אז אתה עוד מאמין למרות שאתם לא נראים טוב?". "ברור, הפעם זה באמת שלנו".
לכל המשפחה המתוקה יש כמובן כרטיסים למשחק הערב, כולל לילדה הקטנה ביותר במשפחה. כשששאלתי אם הוא ימשיך להאמין בזכייה בתואר גם אם הוא יפסיד היום לסלובניה, הוא כבר עשה פרצוף אחר. במקרה הכי גרוע, אייבי יפרוק את העצב עם הדלקה של עוד כמה רימוני עשן.
