בשבועות האחרונים קרה משהו מוזר באצטדיוני הכדורגל בגרמניה. לא מעט משחקים החלו באיחור של 30-20 דקות, כאשר אל הדשא הושלכו מהיציעים כדורי טניס, מטבעות שוקולד, תפוחים וחפצים אחרים.
למחאה היצירתית והלא אלימה של האוהדים בגרמניה היתה מטרה ברורה: הם ניסו למנוע את מכירת זכויות השידור של הליגה האהובה שלהם למשקיעים חיצוניים.
ברוב הליגות הגדולות האחרות הזכויות הללו נמכרו מזמן. ואם תשאלו את האוהדים באנגליה, ספרד וצרפת לגבי הנושא, הם ימשכו בכתפיהם ולא יבינו על מה המהומה. הרי זה אמור להכניס עוד כסף לקבוצות, אז מה כל כך רע בזה?
אבל זה בדיוק העניין, שכן הכדורגל הגרמני הוא שונה. האוהדים בגרמניה רואים בכדורגל ערך תרבותי וקהילתי, ולא עסק כלכלי. בחודש דצמבר חתמו 24 מועדונים משתי הליגות הבכירות בגרמניה על הסכם ל־20 שנה למכירת 8% מזכויות השידור לקרנות הון פרטיות, מה שאמור היה להכניס לקופה כמיליארד יורו, כסף שרובו ככולו יגיע למועדונים. מאחר שמדובר בשני שליש מהמועדונים, ההסכם אושר.
נכון להיום, זכויות השידור של הבונדסליגה הראשונה והשנייה נמכרות בכ־200 מיליון יורו בשנה. המטרה בהסכם שנחתם היתה למכור את הזכויות ליותר מדינות בעולם ובכך להגדיל את ההכנסות, נוסף על הכספים שיגיעו מהקרנות הפרטיות.
שתי קרנות ענק אמריקניות, CVC קפיטל פרטנרס ובלקסטון גרופ, כבר הגישו הצעות לרכוש את זכויות השידור. אבל בשבוע שעבר בלקסטון הודיעה שהיא מתקפלת לנוכח מחאת האוהדים, ואז הגיעה הודעת מנהלת הליגה על ביטול חד צדדי של ההסכם. "המשך המהלך לא נראה כעת אפשרי", אישר האנס־יואכים ואצקה, דובר מנהלת הבונדסליגה.
"גם אם יש רוב גדול התומך בצורך בשותפות האסטרטגית, הכדורגל הגרמני נמצא בעיצומו של מבחן קריטי, שיוצר מחלוקות עזות", הוא הוסיף בשפה דיפלומטית. במילים אחרות, המנהלת הודיעה שהיא הפסידה במערכה מול האוהדים.
צריך להבין, CVC כבר השקיעה סכומי עתק ברכישת הזכויות של הליגה הספרדית והליגה הצרפתית, והיתה משוכנעת שהבונדסליגה היא הבאה בתור. אבל האמריקנים לא לקחו בחשבון שהאוהדים בגרמניה לא מעוניינים שגורמים זרים ומסחריים ישתלטו על הכדורגל שלהם.
אוהדים שומרי חוק
הזעם הגדול ביותר הגיע מכיוון אוהדי האנובר כלפי יו"ר המועדון מרטין קינד. לפני המשחק מול המבורג הם קשרו מנעולי אופניים לקורות השער, מה שהוביל לדחיית שריקת הפתיחה. ביציעים הונפו שלטים ועליהם דיוקנו של קינד על מטרת ירי. הוא מואשם על ידי האוהדים שהצביע בעד ההסכם, למרות שהמועדון עצמו התנגד אליו.
צריך לזכור שבכדורגל הגרמני קיים החוק של 50+1, שמשמעותו: לנציגי האוהדים תמיד יהיה רוב אל מול בעלי המניות. והמאבק הזה הוכיח עד כמה החוק הזה משמעותי. האוהדים בגרמניה מתעבים את המצב הקיים במדינות אחרות, שם מועדונים רבים נמצאים בבעלות של אילי־הון זרים, בעיקר אמריקנים. מעליהם נמצאים המועדונים הנשלטים בידי מדינות ערביות: פ.ס.ז' ששייכת למעשה לקטאר, מנצ'סטר סיטי הנשלטת על ידי אבו דאבי וניוקאסל שנרכשה על ידי קרן ההשקעות של סעודיה.
כולם יודעים שבשל המגבלות שיוצר החוק של 50+1 המועדונים בגרמניה לא מסוגלים להתמודד מבחינה כלכלית עם מועדוני הצמרת באנגליה. אבל לאוהדים הגרמנים לא אכפת להפסיד על המגרש, כל זמן שהם שומרים על העקרונות שלהם.
מי שחשב שבעקבות ההחלטה על ביטול ההסכם המחאה הסתיימה, טעה. כי ביום ראשון המשחק בין פרנקפורט לוולפסבורג הופסק כמה דקות אחרי פתיחת המחצית השנייה, כאשר אוהדי פרנקפורט זרקו מאות כדורי פלסטיק אל הדשא. המחאה הפעם כוונה כלפי וולפסבורג, המועדון ששייך לחברת פולקסוואגן, אחד משני המועדונים שנמצאים בבעלות פרטית (השני הוא באייר לברקוזן). וולפסבורג ולברקוזן קיבלו את האישור בשל העובדה שהם נמצאים תחת אותה בעלות למעלה מ־20 שנה.
ר.ב. לייפציג מצאה דרך יצירתית להיכנס מתחת למטריה של ה־50+1, למרות שכולם יודעים שהבעלים האמיתיים היא חברת רד בול. האוהדים של יתר הקבוצות לא סובלים את לייפציג ולא מסמפתים את וולפסבורג ולברקוזן. הם יעשו הכל כדי לא לתת לגופים מסחריים להשתלט על הכדורגל הגרמני, ומתכוונים להמשיך במחאה היצירתית כדי שראשי הליגה והמועדונים לא יעזו ליזום הסכמים דומים בעתיד.
