יותר מכדורגל: אורי אוזן מסכם את המפגש בין ארסנל וניוקאסל

חווית המונדיאל בקטאר הייתה עוצמתית ובלתי נשכחת, אבל היא הייתה גם לא פשוטה מבחינת הגעגועים למשפחה ולילדים.

כחלק מהסכם ראשוני עם הבן שלי לפני הגביע העולמי, החלטנו שכפיצוי על ההיעדרות שלי מחייו במשך חודש, אני אקח אותו ואת אחותו הגדולה לראות משחקי כדורגל בליגה הטובה בעולם ובעיר השנייה הכי טובה בעולם אחרי ת"א (למרות שבכדורגל היא מנצחת אותה בגדול).

אז אחרי שצפינו בטוטנהאם ממשיכה לאכזב מול אונאי אמרי ואסטון וילה, אתמול (שלישי) הגיעה המנה העיקרית - כשארסנל, המוליכה הגאה של הפרמייר ליג אירחה באצטדיון האמירויות את ניוקאסל, שהיא אמנם הקבוצה עם הבעלים העשיר בעולם, אבל נמצאת בתחילת תהליך הבנייה שלה, ולמרות זאת היא עושה עונה אדירה מעל ומעבר לציפיות.

מבחינתי הסיפור של שתי הקבוצות הוא שני המאמנים: שניהם צעירים, שניהם בכדורגל הישראלי היו מפוטרים מזמן או בכלל לא מקבלים סיכוי לעמוד על קווים של מועדונים עם אספירציות גדולות, סיפור שגם ממחיש הרבה מההבדלים בין הטופ של הכדורגל לחלקת אלוהים הקטנה שלנו.

בצד אחד, עמד מיקל ארטטה, קפטן הקבוצה בעבר, והאיש שהיה יד ימינו של פפ גווארדיולה 3 וחצי שנים, שקיבל את הקבוצה ב-22 לדצמבר 2019 ועבר שנתיים וחצי ראשונות מאוד לא פשוטות.

בתחילת הדרך הוא ניסה להעתיק דברים שלמד בסיטי לתוך קבוצה שלא מוכנה לזה, בהמשך ניסה למצוא את האני שלו יחד עם התובנות שלקח מפפ כמאמן ומעצמו כשחקן ואיש כדורגל, ורק אחרי שתי עונות לא מוצלחות והמון סבלנות ואמונה ראויות לשבח מצד המעסיקים שלו, הוא מצא את הנוסחה ובגדול; ארסנל שלו היא קבוצה צעירה מאוד (מלבד ג'אקה בן ה 30, אף שחקן בהרכב לא חגג יום הולדת 27), שמשלבת משחק מהיר קדימה עם תבניות הנעת כדור של פפ וסיטי.

בצד השני עמדו שניים – המאמן אדי האו ועוזרו ג'ייסון טינדאל, שניהם בני 45. הבחירה של ניוקאסל העשירה במאמן הייתה מפתיעה משהו, אבל האנשים במועדון ידעו בדיוק מה הם עושים. מדובר במאמן נהדר, טקטיקן בחסד, שהצליח לבנות תלכיד נהדר ללא רכש נוצץ (אולי מלבד גימארייש), לשדרג שחקנים קיימים (לונגסטאף, אלמירון), לדייק ברכש זול יחסית בעמדות מפתח (פופ ובוטמן) ולהפוך את ניוקאסל לקבוצה הכי קשה להכנעה בליגה (הפסד אחד בלבד העונה וההגנה הטובה בליגה).

יפה היה לראות איך האו נותן את הבמה לעוזר שלו, שעומד לידו באזור הטכני לאורך כל 90 הדקות ונראה כמאמן שווה בין שווים, דבר שהוא ממש לא טריוויאלי. בסיום המשחק, התלוויתי לניב דברת לראיון עם האו, שהפגין המון קלאס, ניצח יפה את המשחק ואפילו הגיב בחיוך עם מחמאה לעימות בין ארטטה לספסל שלו בדקות הסיום בעקבות הפנדל שלא נשרק לטובת ארסנל.

אז נכון, טסנו חמש וחצי שעות וראינו משחק ללא שערים, אבל נהנינו מכל רגע. מקצב המשחק, מהעידוד של שני הקהלים, מהאוהדים שצובאים על חנות המזכרות לפני ואחרי המשחק ובעיקר מתרבות הכדורגל בממלכה, תרבות שכל כיף לבריטים שיש להם אותה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ונכון, לפעמים יש משחקים לא טובים גם באנגליה. לפעמים גם יושבים שעתיים באצטדיון ב-2 מעלות צלזיוס ולא רואים פעם אחת את הרשת זזה. אבל בסוף, כשהילדים יוצאים עם חיוך גדול, אומרים שהחוויה הייתה אדירה והם לא יכולים לחכות לפעם הבאה, זה שווה את הכל.