את היומן הראשון בקטאר – שממשיך את המסורת שהתחילה ברוסיה והמשיכה בטוקיו – אני כותב מהחדר במלון. בחוץ רמקולים ענקיים מנגנים שירים כמו מקרנה ואת שיר המונדיאל ההוא של שאקירה, ומתחשק לי לרדת למטה ולנתק להם את כל הכבלים.
אני פה רק יממה, אבל בא לי לצרוח עליהם: לא ככה! חלאס! לא ככה עושים את זה! מה אתם חדשים בעסק? אין לכם מושג? תנו לשמוע את האוהדים, תנו לחוש את האווירה!
העניין הוא, שאין כרגע. צר לי, אבל זה המצב. כנראה שהם באמת חדשים. לא יודע להסביר למה – אולי בגלל המחירים הגבוהים, אולי בגלל הרצון להחרים את הטורניר הזה, אולי כי זה עוד מוקדם – אבל אין פה אווירה של מונדיאל. יש פה ושם אוהדים מכל מיני מדינות ומקומות, בעיקר לטינים ואפריקאים, אבל זה כל כך שונה ממה שהיה ברוסיה לפני ארבע שנים. אני רוצה להאמין שזה ישתנה, אבל עוד חזון למועד.
אני הגעתי לפה בלילה שבין שישי לשבת אחרי שהעברתי שבע שעות קונקשן באבו דאבי. יצאתי לעיר לאכול שם ארוחת ערב ואחרי שבחרתי בבורגר קינג (משהו טוב עם רוטב ברביקיו) חזרתי לשדה התעופה וגיליתי שהיה שם גם סניף. אגב, בטיסה היו איתי מקסיקנים, אקוודורים, טוניסאים ומרוקאים ובשלב מסוים כולם שרו "מסי, מסי, מסי".
בקושי ישנתי, אבל הייתי חייב לאסוף את האקרדיטציה (אישור כניסה למגרשים). יש פה בדוחא שלושה מרכזים של איסוף אקרדיטציות, ובגלל שאני מנחוס גדול שלחו אותי בטעות לשניים הלא נכונים לפני שאמרו לי שזה בכלל בשלישי. העיקר שזה אצלי.
את היום הראשון העברנו בטסטים לאולפן של כאן11 שאני אהיה חלק ממנו. התפקיד שלי היה לדווח מהטיילת, שנקראת קורניש, על מצבה של ארגנטינה וליאו מסי. בהתחלה לא היו שם אוהדים בכלל, אבל לאט לאט הגיעו כמה מהם כולל ארבעה ארגנטינאים שרכבו חצי שנה על אופניים ובין היתר עברו בישראל והתאהבו בחיפה. בהמשך הגיעו גם גנאים שעשו שמח, אבל פה זה נגמר.
מבחינת מזון, אכלתי סנדוויץ' חלומי והרבה מאוד עוגות. יש פה הכל מהכל ושום דבר לא זול. התחושה הכללית היא שכולם מאוד רוצים שיתחיל כבר הכדורגל, כדי שאפשר יהיה להפסיק עם הזיוף הגדול ולהתחיל עם הדבר שאי אפשר לזייף – כדורגל. אני בעד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו