כמה זה נדיר שהדבר הכי יפה בספורט הוא גם הדבר הכי טוב בספורט? מאוד. כי ספורט הוא אמנם לעתים גם אמנות, אבל יותר מזה הוא תחרות. והדברים האלה לא תמיד עולים בקנה אחד. היי, אפילו רוג'ר פדרר - האידאה האסתטית של הטניס, אדם שצפייה בו משחק תוארה רבות כחוויה דתית - נמצא כרגע בשוויון 20 בזכיות בגרנד סלאם מול רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ', שסטטיסטית כבר עברו אותו במובנים רבים.
אבל כששני הדברים מתחברים לכדי תופעה ספורטיבית אחת - פדרר בשיאו, מייקל ג'ורדן, לאו מסי - מתקבל ספורטאי כל כך עליון, כל כך חוצה תרבויות והגדרות, שהוא עובר בקלות אפילו את "מבחן הסבתא" (כלומר, האם סבתא שלכם יודעת מי זה ואולי אפילו באיזו קבוצה הוא משחק).
והאמת המדהימה היא שסטף קרי ממש ממש כמעט נוגע בסטטוס ה"אלוהי" הזה. אמנם, נכון, בשום שלב בקריירה שלו הוא לא היה הבחירה של הקונצנזוס ל"שחקן הכי טוב בעולם". אבל בסופו של דבר, קרי הצליח גם להיות התופעה האסתטית הכי בולטת, ייחודית, מהפכנית ומהפנטת שיצאה מעולם הכדורסל ב-10-15 השנים האחרונות (ואולי אף יותר), וגם להיות שחקן ה-NBA הכי אייקוני של תקופתו.
לא לברון ג'יימס, לא קווין דוראנט, לא יאניס אנטטוקומפו - אנשים מכל העולם, לרבות חובבי ספורט מזדמנים, פינו בעשור האחרון זמן כדי לחפש ולראות משחקים וקליפים של קרי, יותר משל כל אחד אחר. וזה שמכל המקומות בעולם, הוא שבר את שיא השלשות בקריירה ב-NBA היום (רביעי) לפנות בוקר דווקא במדיסון סקוור גארדן, רק כמובן מוסיף לתחושת ההיסטוריה ולהילה החד פעמית של כל מה שקורה סביב סטף כבר שנים.
אבל בנקודה הזו בזמן אפשר לחשוב לרגע לשאלה, איך זה? מה הסוד שלו? הרי אסתטיקה בכדורסל זה דאנקים, התעופפויות, או לחלופין הדברים שקיירי אירווינג עושה. מה בקרי דווקא הופך אותו לתופעה כל כך חוצה גבולות?
ובכן, זו שאלה שדנו בה רבות. חלק מהתשובות שניתנו לאורך השנים נוגעות קודם כל לאופי שלו, החיוכים, הריקודים, הקלילות, וזה שנראה שהוא באמת נהנה מכדורסל. וזה מדבק. חלק אחר נוגע כמובן בתכונת הפיזיות שלו - החל מהעיניים היפות ועד לצבע העור, אבל כמובן גם לממדי גופו - הוא אפילו לא מטר ו-90 ס"מ, הוא לא אתלט יוצא דופן. הוא מישהו שאפשר להזדהות איתו, כך אומרים, בניגוד כמובן לספסימנים פיזיים יוצאי דופן כמו לברון או דוראנט או ג'ורדן.
אלא שעכשיו, אחרי שקרי סוף סוף שבר את שיאו של ריי אלן - אפשר גם להזכיר את העובדה שמאז שהתחילו לדבר על זה שהוא כבר מאוד קרוב לשיא, הוא התחיל לג'עג'ע. בשמונה המשחקים האחרונים עד - וכולל - הניצחון על הניקס - הוא זרק מספר משוגע של 115 שלשות (14.4 למשחק), וקלע מתוכן רק 40, השווים ל-34.8%, הרבההההה פחות ממה שהוא קולע בקריירה, ואפילו נמוך מהממוצע בליגה. אדרבא, בשלושת המשחקים האחרונים ברצף הזה הוא עמד רק על 13 מ-43 (30.2%!).
ולמה זה חשוב? כי זה קרי. הוא בן אדם. והוא לפעמים נלחץ, בצורה שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת. האם זו תכונה שעלתה לו בכמה ניצחונות חשובים בקריירה, אולי אפילו באיזו אליפות אחת לפחות? כנראה שכן. אבל יש סיכוי טוב שהיא גם חלק בלתי נפרד ממה שהופך אותו לשחקן הכי אהוב בעולם מאז קובי בראיינט. אחרי הכל, אין נקודות חיבור והזדהות טובות יותר מאשר נקודות תורפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו