1. בזמן שליגת ה־NFL השמרנית והאליטיסטית היתה במשך שנים בצד הלא נכון של מחאת קולין קאפרניק, וכשהוליווד בכלל איבדה מגע עם המציאות, ל-NBA אין ממש תחרות על מהו הגוף התרבותי שהכי מסמל את הצייטגייסט האמריקני. וגם העונה יש לא מעט דרכים לראות את זה.
ראשית, וזו הפעם היחידה שבה אנחנו נעסוק בכך בטור הזה, המיעוט הקטנטן והסופר־קולני בנושא ההתנגדות לחיסונים. אין מה לעשות, קיירי אירווינג והשטויות שלו אמנם לא "נותנים קול לחסרי הקול", כמו שהוא חושב, אלא בעיקר "נותנים עוד קול לאלה שגם ככה צועקים חזק מדי", אבל קשה להתעלם מכך שהוא ושכמותו די מהדהדים משהו שבהחלט קיים בארה"ב יותר מאשר במקומות אחרים: קונספירטורים בשקל (או במקרה של קיירי, ב־35 מיליון דולר לעונה) שעושים מלא בלאגן.
שנית, זוכרים שרק לפני שנייה כולנו הבטנו בליגה ואמרנו: "אין יותר סופר־טימס, כל הליגה מסתדרת בצמדים"? אחח, איזו בדיחה נחמדה זו היתה. אז הטרנד ההוא כבר חלף, וזה שבגדול בערך בכל שנתיים כשליש משחקני הליגה מחליפים קבוצה - גם זו דרך נוספת שבה ה-NBA משקפת את הלך הרוח של החברה שהיא מתקיימת בתוכה.
אמריקנים בני 20 וקצת מתפטרים מהעבודות שלהם בקצב היסטורי, ובכלל הם נשארים באותו הג'וב פחות משנתיים בממוצע. שלא תחשבו שמשהו בקטע הזה עומד לחזור לאחור ב-NBA.
זו ליגה שהיא משחק כיסאות אחד מתמשך של חבר מביא חבר. ככה זה בסטארטאפים, בסוכנויות פרסום, בפירמות עורכי דין, וגם ב-NBA. וככה זה הולך להישאר בעתיד הנראה לעין.
2. אולי כבר נמאס לכם מזה עד עכשיו, אולי אתם בני מזל שהצליחו לחמוק מזה בינתיים - אבל לא לעולם חוסן: העונה הזו עומדת בסימן דירוגים. נדמה שכל אתר, עיתון, בלוג או מוסף דרושים פרסם לאחרונה את דירוג 75 הגדולים שלו, ומי שלא - שוקד על זה או על אלטרנטיבה דירוגית אחרת ברגעים אלה ממש. תתכוננו להשתיק כמה קבוצות ווטסאפ.
ובינתיים, תזכרו: ג'ורדן - 1. כל דבר אחר הוא בדיחה. לברון בין 2 ל־6. ג'באר ומג'יק סוגרים את הטופ 4. שאק לפני קובי, אולאג'ואן קרוב לטופ 10 אבל לא נכנס, ולא יכול להיות יותר מעשרה מקומות לפני דיוויד רובינסון, שלא יכול להיות אחרי דוויין ווייד. דוראנט וקרי כבר נכנסו לטופ 15, השלמנו עם זה. וכריס פול לא יכול לבוא לפני סטוקטון. ג'ורג' מייקן? לכו תדעו, ראיתי אותו מדורג בכל מקום בין 5 ל־75. איתו תעשו אן־דן־דינו.
3. זה היה קיץ משעמם מאוד מבחינת תנועה של כוכבים גדולים, והטבע חזק באיזונים. קיירי, בן סימונס, דמיאן לילארד, דיארון פוקס, קווין לאב, פסקל סיאקם, סי.ג'יי מקולום, באדי הילד. לא חסרים שמות גדולים שבכל בוקר עולים בשמועות טריידים מבוססות פחות או עוד יותר פחות. הגנ'רל מנג'רים בליגה צריכים להצדיק את הג'וב שלהם, אז אחרי קיץ שקט יהיו תנועות. ואל תופתעו אם חלק מהשמות האלה יזוזו גם.
4. חלקן יהיו צפויות, אחרות יפתיעו. חלקן כרוניות, חלקן קשות לצפייה. כאלה בתזמון גרוע, אחרות בתזמון נורא. אבל פציעות כנראה שוב ישחקו את התפקיד המרכזי ביותר בליגה בקביעת הקבוצות שיצליחו או ייכשלו העונה, ואולי אף את זהות הזוכה באליפות. כשהעונה יוצאת לדרך ללא קוואי לאונרד, קליי תומפסון, ג'מאל מארי, ויקטור אולדיפו וזאיון וויליאמסון - חמישייה שיכולה לטייל לאליפות (אם בריאה וכו') - לא רק מי ייפצע ומתי ישחק תפקיד מכריע, אלא גם מי יחזור, מתי ואיך.
5. של מי הליגה הזו בכלל? של התינוקות לוקה דונצ'יץ', טריי יאנג וזאיון וויליאמסון? של הוותיקים לברון ג'יימס, קווין דוראנט וסטף קרי? של הזרים שנמצאים בשיאם כמו ניקולה יוקיץ' (ה־MVP המכהן) ויאניס אנטטוקומפו (האלוף)? כשאנחנו חוזים בליגה שבה בני 19 משחקים כמו וטרנים, ו"זקנים" ממשיכים להצטיין עמוק אל תוך שנות ה־30 שלהם, אנחנו מקבלים מגוון וקרבות בין־דוריים שלא היו כמותם מעולם.
עם זאת, בשנה שלאחר משחקים אולימפיים, אל תתפלאו אם כמו הרבה פעמים בעבר - זו תהיה השנה של אלה שהצטיינו בקיץ, ובייחוד אם מדובר באמריקנים שעברו את החוויה הזו בצורה כל כך טובה - ומתקנת.
אחד מהם, דווין בוקר, עשה גמר בעונה החולפת. ולכן, במילים אחרות, מה שאני בעצם אומר פה זה: שתהיה זו כבר השנה של ג'ייסון טייטום, בבקשה, תודה ושלום.
הלילה: מנת הפתיחה
02:30 מילווקי באקס - ברוקלין נטס
05:00 לוס אנג'לס לייקרס - גולדן סטייט ווריורס
שידורים ישירים בספורט 5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו