ועכשיו ברצינות: ארה"ב הביסה את איראן, אבל לא התקדמה בכלום

מצד אחד, אפשר להסתכל על המשחק של ארה"ב ואיראן, ועל התוצאה הסופית שלו, ולהגיד: "טוב, אלה פערי הרמות". ואפשר גם להביט בבוקס-סקור ולראות שהאמריקנים השחילו 19 מ-39 לשלוש ולהגיד "טוב, תפסו יום". ואפשר לקחת את זה צעד קדימה ולהגיד שלצרפת הם הפסידו כי הם לא פגעו משלוש, ומול איראן הם ניצחו ב-54 הפרש ולא ב-20 כי הם כן תפסו יום.

ובמובן מסוים זה יהיה נכון. ב-2021, אין שום נתון שמנבא טוב יותר זהות מנצחת מאשר מי קלעה טוב יותר לשלוש. אבל לעשות את זה יהיה לא רק עצל, אלא גם ייתן לאמריקנים הנחה שלא מגיעה להם, וייקח מהצרפתים קרדיט שהם הרוויחו ביושר.

בקרב קהיליית האנליטיקס בכדורסל מתקיים כבר כמה שנים דיון בנוגע ליכולת של הגנה להשפיע על אחוזי השלשות שנקלעות מולה. כשבוחנים את זה על פני כמה עונות ב-NBA, הנתונים לא מעלים תמונה חד משמעית.

לפעמים, בשביל להיות מסוגל להבחין בניואנסים, צריך ללכת לקיצון. במקרה הזה, להגדיל את הפערים מאוד. ואז אפשר לראות שבעצם, להגנות יש השפעה מאוד מאוד ממשית על היכולת של היריבה לקלוע משלוש במשחק נתון.

ה-10 מ-32 של ארה"ב מול צרפת היה, בין היתר, תוצאה של המתח והלחץ שהצרפתים שמו על האמריקנים. גם באופן בו לא התבטלו מולם, ולאחר מכן גם באופן בו פשוט שיחקו הגנה טובה, אתלטית, אינטנסיבית. כן, ארה"ב החטיאה כמה זריקות יחסית פנויות. אבל גם לא דין כל זריקה פנויה אחת כאחרת. מול צרפת, האמריקנים זרקו אותן כשהתוצאה צמודה, כשהם מחוץ לאזור הנוחות להם, וכשהם יודעים שהשומרים מולם מספיק אתלטים ומיומנים כדי לסגור גם מה שנראה כמו מבט נקי לסל.

מול איראן, תצוגת השלשות האמריקנית - הם זרקו מעבר לקשת יותר מאשר ל-2 - הזכירה משחק אולסטאר או אימון יותר מאשר קרב תחרותי. הם אפילו לא ניסו לשחק פוזשנים התקפיים מורכבים. ואם מול צרפת זה אולי קרה כי הם נלחצו, מול איראן זו פשוט עצלנות. למה לא להתייחס למשחק כזה כאל אימון בו אפשר לנסות להריץ תרגילים אמיתיים?

לכן שוב, היום של האמריקנים מהשלוש הוא לא רק תוצאה של המטר הפנוי מכל צד. אלא גם של הנינוחות והרוגע (המוגזמים?) בו התנהלו האמריקאים במשחק כולו.

ככה שמי שחושב שהאמריקנים בסך הכל תלויים באיזה יום הם תופסים מהשלוש, ושעם סגל כזה עמוק ועמוס בקלעים מעולים הסטטיסטיקה תתיישר לטובתם גם מול יריבות רציניות יותר, לא ממש שם לב למה שקורה בעולם בכלל ובמשחקים האולימפיים האלה בפרט: המוכנות המנטלית לא פחות קריטית להצלחה מאשר הכישרון והיכולות הפיזיות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

וכל עוד הנבחרת של גרג פופוביץ' תמשיך לשחק כאילו הניצחון הוא שלה בטאבו, ולהתבסס על יכולות אישיות בהתקפה, ולהיות מופתעת ולחוצה וחסרת רעיונות כשהדברים קצת נתקעים, היא כנראה תמשיך להביס יריבות נחותות כל כך - אבל גם תמשיך לקרקש כמו מכונית ישנה כל הדרך אל, אולי, מקום בפודיום. איפשהו לצד לוקה.