עונת NBA חדשה יוצאת לדרך והקהל הישראלי בטירוף (מוצדק) סביב דני אבדיה. אבל בעוד העיניים נשואות לעבר האולסטאר שלנו בפורטלנד, נדמה כי שלושת הנציגים האחרים שלנו בליגה הטובה בעולם מעט נשכחו. ואם במקרה של דני וולף ועמנואל שארפ עוד אפשר להבין, מה נגיד על בן שרף?
בניגוד לוולף ושארפ, שרף חי רוב חייו בארץ לפני שנדד לחו"ל מסיבות מקצועית. הוא "אחד משלנו על מלא", ועדיין, הגארד שפותח עונה שנייה בברוקלין נטס כמעט ולא זוכה ליחס הראוי. אבדיה הרגיל אותנו לסטנדרט כל כך גבוה, שנראה שבארץ לוקחים את שרף כבר כמובן מאליו. זו פריבלגיה אדירה עבורנו כצרכנים ישראלים של הליגה, אבל עצם הגעתו של שרף ל-NBA היא הכל חוץ ממובנת מאליה.
רגע לפני שהוא נכנס לעונתו השנייה בליגה של הגדולים, סימנתי כמה תשובות אפשריות לשאלה מדוע לישראלים לא אכפת מספיק מבן שרף? וכן, בחלק מהסיבות לא יהיה לנו כל כך נעים להודות.
האולסטאר שבחדר
הסיבה הראשונה, עם כל הצער שבדבר, היא דני אבדיה. מעולם לא היה לנו כדורסלן או כדורגלן שמועמד לרשימת 20 השחקנים הטובים בעולם. הוא מושך המון תשומת לב בישראל, הרבה מעבר למי שמגדירים את עצמם חובבי NBA. ועד ששרף כבר הגיע לליגה, אבדיה ביסס את עצמו ככוכב בהתהוות, מה שמשאיר פירורים של תשומת לב לשאר נציגינו.
המעמד בקבוצה
אבל אבדיה לבדו הוא לא הסבר מספק. כוכב פורטלנד היה כבר מתחילת דרכו שחקן חמישייה בוושינגטון, בעוד שרף נלחם בציפורניים על כל דקת משחק. חלק ניכר מהעונה שעברה הוא העביר בהתנדנדויות בין הספסל של ברוקלין נטס לבין קבוצת הג'י ליג. ומה לעשות, זה לא מאוד מרגש.
מי אוהד את ברוקלין נטס?
וזו לא רק שאלה של המעמד בו התחיל את הקריירה, אלא גם לצד מי. אבדיה אמנם שיחק בוושינגטון שהתדרדה עם השנים מבינוניות לחולשה, אבל הוא הספיק לשחק שם עם שמות גדולים מול ראסל ווסטברוק, בראדלי ביל וקריסטפס פורזינגיס. לעומת זאת, כמה מכם יודעים להגיד בלי לבדוק כיצד תיראה החמישייה של הנטס בפתיחת העונה?
שני השמות ה"גדולים" בקבוצה הם מייקל פורטר ג'וניור וג'וליוס רנדל, לא ממש מגנטים של מכירות כרטיסים. וגם בדראפט לא היה לנטס מזל והם נאלצו להסתפק בשנתיים האחרונות בבחירות מחוץ לטופ 5.
כל זה מקשה עוד יותר על הנטס להפוך למותג מעורר עניין בישראל ובארצות הברית. בארץ רוב אוהדי ה-NBA מתחלקים בין בוסטון, הלייקרס, סן אנטוניו והניקס. אחרים מתפזרים על קבוצות משווקים קטנים יותר, ובחרו קבוצות לפי הכוכב שעליו הם גדלו. בעניין הזה, לנטס אין אף אחד להציע, אז אל תחפשו אוהדים אמיתיים שלהם בארץ.
גם בארצות הברית המצב לא מזהיר, וזה כמובן עוד יותר מדאיג מבחינת המועדון. האליפות של ניו יורק ניקס היוותה את החותמת הסופית להפסד של הנטס בקרב על האהדה בעיר. ואם זה לא מספיק, אז קבוצת הנשים ניו יורק ליברטי ממלאת את הברקליס סנטר בו משחקת הנטס, בעוד אחוז ההתייצבות למשחקים של הנטס באותו האולם תלויים בעיקר בזהות היריבה.
אז לא רק שבן שרף משחק עבור קבוצה שאף אחד בארץ לא אוהד. הוא משחק בקבוצה שאפילו בארצות הברית לאף אחד לא ממש אכפת ממנה.
איפה הוא גדל?
כל מדינת ישראל צפתה מקרוב במסע של אבדיה ל-NBA. הוא שיחק ביורוליג במדי מכבי תל אביב, הקבוצה האהודה בישראל, ונבחר גבוה מאוד בדראפט – במקום התשיעי.
המסע של שרף היה שונה בהרבה. מעמק חפר הוא הגיע לאליצור נתניה בליגה הלאומית ומשם המשיך לעונה בודדת בליגת העל בעירוני קריית אתא. אחרי זה הוא עבר לאולם הגרמנית, שיחק איתה ביורוקאפ ועשה את הצעד הסופי לפני הפיכתו לשחקן NBA.
שרף בנה לעצמו דרך הדרגתית ונכונה שהשתלמה לו בענק. אבל בעוד מרבית הישראלים יודעים להגיד איפה אבדיה שיחק לפני שעבר ל-NBA, אי אפשר להגיד את אותו דבר על שרף. אפשר לומר בביטחון שעם מצוקת הרייטינג והאהדה של הקבוצות הקטנות לליגת העל, שלא לדבר על המודעות לקבוצות גרמניות שאינן באיירן מינכן, ישראלים רבים לא ראו דקת משחק אחת של שרף לפני שעבר ל-NBA.
אין לי ספק שאם שרף היה גדל במכבי תל אביב, זה היה נראה אחרת. במדינה שבה חצי מאוהדי הכדורסל אוהדים את מכבי (לא באמת ספרתי), אני בטוח שהטירוף סביבו היה יותר משמעותי לו היה לובש את המדים הצהובים. הם היו מרימים אותו על הכתפיים כל הדרך לדראפט, קוראים כל ציוץ איזוטרי עליו ומתלהבים מכל ריבאונד. אין מספיק אוהדים של קריית אתא ונתניה בשביל שנרגיש שזה קורה.
למען הסר ספק, אין כאן שום כוונה לעקוץ את בן שרף. הממוצעים שלו בעונת הרוקי לא היו עד כדי כך שונים מאלו של עומרי כספי ואבדיה. הכתבה הזו היא בעיקר הבעת תקווה לכך שעוד שנה מהיום, נגיד ששרף כל כך השתפר, עד כדי כך שלא תהיה ברירה אלא לתת לו תשומת לב. והרבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו